לרועי

[ינוקא1]

נ.ב.

במילה "אולי" אינני מתכווין שיש לי ספק בהרגשתי.

אני מרגיש סוג של "חלקלקות" ברובד השכלי של הנפש , אני מרגיש את זה כמו משהו שמנוני שנמצא שם. ואני מרגיש שזה קשור לאכילה (כנראה קבועה !) של יצור ימי מסוים שהוא חלקלק - משהו בסגנון צלופח.
אני בפירוש מרגיש שהשמנוניות הזו איננה בנפש עצמה , אלא נדבקת אליה כתוצאה מהאכילה הזו.

אני בטוח במה שאני מרגיש , ומצד שני אני בטוח שבן איננו משקר כשהוא אומר שאין לו מושג על מה אני מדבר.

אולי יום אחד תיפתר התעלומה - ואולי לא.
לאחר שאמרתי את מה שהיה לי להגיד , זה עניין של בן בלבד מה לעשות עם זה.

יום טוב.

 

[שנטידווה]

לי למשל נדמה לפעמים

שעודף הסיפורים שלך שאתה מספר על כל דבר, המורכבות והכבדות שלהם הם תוצאה של עכירות מסוימת ברובד השכלי של הנפש (לא בנפש עצמה כמובן

) שנגרמת בעקבות אכילה מרובה של איטריות מתוקות בצורה של קיגלים, ומעיים של פרה ממולאות בקמח. זה בכלל לא משנה, דרך אגב, שייתכן ואתה בכלל לא אוכל קיגלים ומעיים של פרה, אבל מה, ככה אני מרגיש ואני בטוח לחלוטין במה שאני מרגיש.

מצד שני, אני בטוח שתגיד מה שתגיד, אתה לא משקר. אולי יום אחד תיפתר התעלומה ואולי לא, אבל אני אמרתי את שלי וזה עניין שלך (כלומר - כאב ראש שלך) מה לעשות (עם השטויות המופרכות שהשלכתי עליך). יום טוב

נ.ב

אם אתה רוצה, אני יכול לפתור לך את התעלומה: אם במשך יום-יום תאכל מנה נדיבה של פירות ים, במיוחד שרימפסים וורדרדים וקלמרי לבנבן, (לא כשרים כמובן, ולא את החיקוי הכשר שלהם), בטוחני שצלילות דעתך תחזור אליך ותהיה זכה ועמקוה כמימיו של מי הים מהם נישלו יצורים אלה, ועכירות הקיגלים והמעיים הממולאים בקמח תיעלם ממך לחלוטין. את זה אני אומר לך מניסיון שלי כדייג לשעבר שאכל פעם כמעט את כל מה שהוציא מהים (צלופחים ולובסטרים לא יצא לי לאכול

)

(סלח לי אבל ההודעות האחרונות שלך לבן כל-כך הזויות שהייתי חייב להגיב עליהן באחת משלי

)

 

[ינוקא1]

יתכן. גם אצלי אני מזהה עכירות מסוימת.

אני חושד שיש לה קשר לגלוטן , כך שאולי אתה צודק ויש אשמה באיטריות ובקמח.

בכל אופן יש השפעה אנרגטית עצומה לאוכל שאנחנו אוכלים על מי אנחנו ומה מחשבותינו.
זה שאינך נמצא עדיין במקום של להבין זאת , לא אומר שזה לא קיים.
גם אני רק עכשיו מתחיל להבין זאת.

ההודעה שלי לבן אומנם הזויה (גם בקנה המידה שלי) אך מזמן אינני מתרגש מדברים הזויים.
אני מאמין שלפעמים האמת הזויה , והאמונה הזו הביאה אותי למקומות טובים מאוד.

כל מה שאני עושה הזוי :
כל השיטות שפיתחתי הזויות , מה שאני מתפרנס ממנו הזוי , והרבה שעות ביום אני משקיע בדברים הזויים.
דווקא בגלל זה אני צריך שלהכל יהיה הגיון.



(למשל , כאשר כתבתי זאת לבן גם "השגתי" כי הדגים מורכבים בעיקר מיסודות המיים והעפר.
ולכן רבים מהם ליחתיים וכבדים , בעיקר אם הם שוכנים ליד הקרקע. והם מכבידים "אנרגטית" (יתכן שהעכירות תהיה ברגש , יתכן בשכל , יתכן בפיזי).

אך הסימנים שהתורה נתנה (סנפיר וקשקשת) מצביעים על כך שיש לאותם דגים ספציפיים גם הרכבה חזקה של יסוד האוויר , וזה פשוט גורם להם לפחות עכירות בטבע שלהם.

אז בזכות ההודעה ההזויה שלי לבן הבנתי מצווה מהתורה - וזה רווח נקי שלי.

האם מה שכתבתי לבן נכון או לא ? אינני יודע.
אם הוא רוצה הוא יכול להתייחס לזה בדיוק כמו אל הנפיחות שלך).

 

[בן טל-שחר]

בריאוּת פנימית! אהבתי!

 

[בן טל-שחר]

אני מעריך את האמון שלך בעצמך ובמצפניך.

אני מעודד "לבטוח ברגשות". זה נהדר.
במיוחד כשיודעים (כמו שנדמה לי שאתה יודע) שאין פירוש הדבר שאם לדוגמה יעלה בי דימוי של דחליל בעת שאני מתכתב איתך אז אתה בטח נע כמו דחליל, אלא שהדימוי הזה עשוי לנבוע ולהצביע באלפי דרכים שונות, שרובן ודאי קשורות בכלל אלי ולא אליך.

ודאי שהפקתי תועלת ממה ששיתפת אותי שעלה בך.

תודה ששיתפת אותי ושהיית נאמן לעצמך.

 

[ינוקא1]

על סבלנותך האינסופית.

 

[בן טל-שחר]

לךָ!!

 

[lightflake]

שרימפסים נראה כמו ג'וקים

 

[ינוקא1]

ראיתי בפורסט גאמפ.

 

[lightflake]

חחח... גדול...

 

[lightflake]

חלקלקות

לדעתי מה שינוקא מרגיש נובע מכך שאתה מאוד מחושב בתגובות שלך, גם לי פעם זה קצת הפריע, נדמה שאתה לא כותב מה שעולה על רוחך באופן מיידי, למשל אתה יכול לחשוב איך לכתוב לאדם משהו כדי שהוא יקבל את הדברים ולא מיד ידחה אותם כי אולי יעלב, כלומר לשם כך אתה צריך לחשוב איך האדם חושב ואיך האדם ירגיש כשיקרא את מה שאתה כותב... כל זה אני בטוח שאתה עושה בסך הכל מכוונות טובות וכנות על מנת להגיע לאנשים ושהדיון יהיה אפקטיבי (ולא כפי שפעמים רבות הדיונים פה עוברים לויכוחים של התגוננות האגו), אולם החסרון של הגישה הזו שלפעמים נוצרת מין תחושה של "חוסר כנות" כפי שינוקא כתב, כי הקורא מרגיש שאתה לא פונה אליו ישירות עם מה שאתה רוצה לומר אלא מנסה לומר את הדברים בצורה עקיפה (מעודנת יותר), ואז מי שרגיש לזה, זה נשמע לו כסוג של פטרונות, זה כמו שלפעמים מדברים לילדים... שלדוגמה מתחילים במחמאה ועוברים בהיסח הדעת לביקורת בונה על מנת שהילד לא מיד יתנגד ולא יקשיב...

זה בכל אופן ההסבר שלי לגבי עניין ה"חלקלקות" שלדעתי ינוקא מדבר עליו (ואולי גם חברה שלך

)

 

[בן טל-שחר]

יש מצב.

לפעמים, כפי שהרגשת, אני משתדל להיות אפקטיבי, קריא.
ולפעמים אני באמת מעודן... כלומר, חושב ש"אולי" משהו, לדוגמה, לא בשביל לעדן את המסר, אלא כי זהו באמת המסר.
אני זוכר שגם לי פעם הפריעו דברים כאלה. כשהייתי נער. עלעלתי פעם בחנות ספרים בספר דמיון מודרך דק, שהיה כתוב שם משהו כמו "אתם יכולים ל... אם אתם רוצים... ועכשיו אפשר ל..." והתעצבנתי בחשבי "מה זה, הוא לא יכול לכתוב בדיוק מה שהוא מתכוון... מה שהוא רוצה שאני אעשה... איזה מן הנחיות עקיפות..." אבל כיום אני כותב בדיוק ככה, בידעי שהקריאה הנדרשת היא בלתי רגילה, מפני שאני כותב דברים בלתי רגילים. המלים עצמן הן פשוטות לחלוטין, אך לעתים הן מצביעות על דברים בלתי רגילים... וקשה לעקוב אחריהן אם קוראים במהירות ומצפים לתבניות שגורות.

 

[רועי החושב]

המשפט שציינת

שהוא "גופך הינו מוצק ואתה מתחשב בו ובצרכיו" אכן תואם את המציאות ולכן אמת.
לעומת זאת, המשפט "הגוף הוא אמת" לא מייצר שום משמעות ולכן אי אפשר לבחון אותו בקריטריונים של האמת כפי שהגדרתי אותה.

 

[שובטמה 12]

"רק ע"י הכרת מה שאינו מדיטציה ...

תוכל לדעת את האמת על מדיטציה ".....המחשבות זה לא מדיטציה ....תחושות זה לא מדיטציה ....רגשות זה לא מדיטציה ...תשב למדיטציה ותראה את המשתנה הזה ....ותהיה מה שאתה באמת ....אור ואהבה

 

[ינוקא1]

היש והאין הם האמת - אך ורק כשהם יחדיו.

"יש" ללא "אין" אינו אמת , ובדיוק באותה מידה "אין" ללא "יש" איננו אמת.

ולמה לי להגיד את דברי כאשר הדאו דה ג'ינג הסביר זאת יפה כל כך :

"הדאו שניתן לבטאו
אינו הדאו הנצחי.
השם שניתן לכנותו
אינו השם הנצחי.
אי-קיום אני מכנה את ראשית השמיים והארץ.
"קיום" אני מכנה את אם כל הדברים.
על-כן הכיוון לעבר אי-קיום
מוביל לראיית המהות הנסתרת,
הכיוון לעבר קיום
לראיית המיגבלות המרחביות.
שניהם הינם אחד במקורם
ושונים רק בשמם.
באיחודם הם נקראים הסוד.
הסוד היותר עמוק של הסוד
הינו השער דרכו עולים הנפלאות כולם."

 

[lightflake]

חיפשתי על החלום הזה בגוגל...

She explains to Parmenides that there are two ways: the way of Truth (aletheia) and the way of Opinion/Perception (doxa).

דרך אחת היא "דרך האמת" - המוסברת בשירו "על הטבע" כ -"מה שיש" - ותכונותיו הם שהוא אחד, בלתי-משתנה וקיומו נצחי.

והדרך שנייה היא "דרך הדיעות" - שמוסברת בשיר כפירוש עולם התופעות ע"י אברי החישה ויצירת מושגים - שהם בהכרח שגויים ומשלים (יוצרים אשלייה)

זה לא שונה בדבר ממה שנכתב כאן פעמים רבות, ושים לב לדמיון המדהים בין הנ"ל לבין השיר של סוסאן

Parmenides describes two views of reality. In "the way of truth" (a part of the poem), he explains how reality (coined as "what-is") is one, change is impossible, and existence is timeless, uniform, necessary, and unchanging. In "the way of opinion," he explains the world of appearances, in which one's sensory faculties lead to conceptions which are false and deceitful.

http://en.wikipedia.org/wiki/Parmenides

 

[רועי החושב]

יתכן מאד שהדוגמא שלי לא טובה במיוחד

גייסתי את פרמנידס להדגים נקודה ויתכן שלא דייקתי ביחס לדבריו.
בכל אופן מהות דברי היא שהשלילה חשובה לגילוי האמת הרבה יותר מהחיוב.
בשלילת השקר קיימת האמת.
האמת אינה ידיעה פוזיטיבית.

 

[lightflake]

"לא זה ולא זה"

ביטוי מוכר בפילוסופיה המזרחית לצורה זו של חקירה "נטי נטי"
שלילה של הכל כולל המחשבות
אבל שוב, אתה רק מנתח את זה דרך מחשבות, יוצר תיאוריה לגבי זה, כך שאתה לא באמת הולך בדרך אלא כרגיל רק מנתח את הדרך, אחרת בסופה נשלל גם השולל ואז נשארת רק האמת לבדה, בלי שום דבר אחר, או כמו שביהדות נאמר "אין עוד מלבדו"

 

[רועי החושב]

הדרך היא בחשיבה

שלילה היא חשיבה. אני נאמן לדרך בכך שאני חושב.
אני לא יודע מאין אתה מביא את הקונספט המעוות שכדי להגיע לאמת אין לחשוב.
כדי להגיע לאמת- יש לחשוב, ולחשוב ברצינות.
חשיבה באמצעות שלילה, אלימינציה, היא חשיבה רצינית מאד ולגיטימית לחלוטין כדי להגיע לאמת.
גם חשיבה על מדיטציה, שנמצאת מעבר למחשבה, וגם חשיבה על הארה שנמצאת מעבר למחשבה, היא עדיין חשיבה, והיא מצייתת לחוקי המחשבה.
חשיבה שוללת היא החשיבה הנעלה ביותר שיש. זה נכון גם לגבי חקירה לגבי הארה ומדיטציה, כמו שזה נכון לגבי כל תחום אחר שחוקרים אותו.

 

[lightflake]

לחשוב על "מעבר לחשיבה"

זו הונאה עצמית