לרואה בכוכבים

[שני.ר]

לרואה בכוכבים

איזה כיף לי יש לי אהבה וירטואלית!!! יש לי ניסיון בעזיבת אנשים. כאן נמצא מי שרוצה להיות, רוצה לעזור מי שבאמת רוצה לעזור. כאן אני לא מפחדת. כאן יש לי חברים וירטואליים ומי שיעזוב אני לא יקח את זה קשה. כל התיכון הייתי לבד, כמעט בלי חברים ומכיתה ט היתה לי רק חברה אחת טובה, והייתי צריכה ``להתחרות`` עם בנות שרצו להרחיק ביני ובינה, במצב כזה אם הייתי במצב רע, שתקתי. אף אחד לא רוצה להיות ליד בן אדם עצוב, למדתי מניסיון מר. בעצם הייתי זקוקה לעזרה מגיל צעיר יותר, אבל יש ילדים שלא יודעים לבקש אותה והייתי מהסוג הזה. זה לא שההורים שלי התנהגו רע וכאלה, יש לי אחלה הורים. אם כי אמא שלי רוב הזמן לא היתה בבית ומכיתה ב הייתי באה לבית ריק אחרי בי``ס. שירתתי בשרות לאומי במד``א (מכיוון שאני מבית מסורתי-שומר שבת) בהתחלה ניסיתי לפנות לעמותה דתית אבל דחו אותי ממד``א (מישהו אמר לי שהם לא סובלים דתיים אבל זה לא משנה לצורך העיניין) הריאיון היה עם המנהל של מד``א ת``א. אז החלטתי שאני רוצה להיות במד``א וזהו נכנסתי לעמותה חילונית(כן יש דבר כזה גיליתי במקרה את העמותה הזאת בשם ``שלומית``) ומשם שלחו אותי לריאיון למנהלת כוח אדם שלהם והיא קיבלה אותי. אפשר להגיד שזה הדבר היחיד שבאמת נאבקתי עליו בחיים שלי כי רציתי. עברתי קורס חובשים ושרתתי במד``א טבריה ומשם היו גם יוצאים צוותי התרמות דם לקיבוצים ולצבא באזור הצפון ההתרמות היו בד``כ גם התרמה בבוקר בצבא ואחרי הצהריים בקיבוץ אהבתי מאוד לעזור להם בכל מה שהיה צריך כולל סחיבות של דברים כבדים. שבנות אחרות שהיו איתי היו עושות את המינימום הנדרש, ואני תמיד חיפשתי איפה אפשר לעזור.(אגב אני גרה מהצפון זה היה שרות מחוץ לבית) הייתי נוסעת עם הצוות להתרמות בוקר וערב (מהשעה 3 בצהריים היינו יכולות ללכת אבל נשארתי בכל זאת כי אהבתי לעזור להם) קמה בבוקר עובדת כל היום וחוזרת לישון וחוזר. וזה גם בגלל שהבנות בדירה שממש לא היו סימפטיות חיפשתי לברוח מהם. גם היו שם 2 צוותים שהיו רבים מי לוקח אותי כי הסידור היה שבת שרות אחת עוזרת לבנק הדם ומשם לא היה משנה לאיזה צוות הולכים(באיזה שהו מקום זה היה לא כ``כ נעים שרבים עלי) אבל זאת הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי. כשסיימתי מצאתי את עצמי במצב רע, כמו קודם, כמו היום, אמונה בעצמי ששואפת ל-0 ביטחון עצמי ששואף ל-0. ומאז עברו שנתיים באותו המצב פחות או יותר. ומכיוון שאני לא רואה את עצמי מצליחה לעזור לעצמי הדרך מכאן ללרצות לסיים את החיים מאוד קצרה. ברגע אחד של טירוף ניסיתי, ונבהלתי ובגלל זה (וגם בזכות התושייה של אחי הקטן ששם לב שאני מתנהגת מוזר והוא דובב אותי לספר מה קרה בערך כחצי שעה אחרי) אז אני לא רואה את עצמי מספרת לאחרים (גם לא לחברות טובות מהילדות) מה עובר עלי, מה זה יעזור לי? אם אני לא יכולה לעזור לעצמי, הם לא יכולות לעזור לי ואני עלולה לאבד חברה, שגם היום אין לי הרבה. אז אני באמת מודה לכל מי שבאמת מנסה לעזור במסגרת הפורום גם אם זה לא ממש עוזר(שלא באשמתם, אלא באשמתי), זה נוגע לי ללב. ואני ממש מצטערת על זה אבל המשאלה הכי גדולה שלי עכשיו זה שיעלה לי החום ל-42 מעלות. זה הבקשה האחרונה שלי ואז כולם יהיו מרוצים. אני לא יהיה כאן בשביל להטריד אותכם אני יזכה בלא אכפת לי בעצם במה, המשפחה שלי תבכה עלי קצת וזהו. בטח יש שם מישהו שם למעלה ששומע אותי, זאת לא בקשה גדולה מידי נכון? אבל לא, זה נראה כאילו הוא מוכרח לשמור עלי לא יודעת למה, פעם קרה לי שעברתי בטעות ברמזור אדום כי הייתי מסונוורת מהשמש ולא הבחנתי וקצת אחרי שהייתי באמצע הכביש מכוניות זינקו לעברי ואופנוע עצר בדיוק 2 סנטימטר ממני. ממש נס לגמרי נס (זה היה בכביש מהיר) לא עשיתי את זה בכוונה אבל זה נראה כאילו משהו שם למעלה מתעקש לשמור עלי בחיים, לא יודעת למה. אני אסיים בזה שאני ממש לא רוצה שיהיה, רע לאף אחד ממש לא אני רק מחפשת לשבור מעגל ולא מוצאת דרך, יופי עכשיו עם כל הזכרונות אני בוכה. אני רק מחפשת שלווה זה הכל. לא יודעת אם אני אשיג אותה בצורה כזאת, אבל כבר לא אכפת לי מהחיים שלי, לא אכפת לי מהמוות לא אכפת לי מה יהיה יהיה אחרי. למרות הכל אותכם אני אוהבת (איזה כיף אהבה וירטואלית, אולי זה האהבה הכי אמינה שיש לי היום)

 

[yofiel]

שני היקרה

אני רוצה להגיד לך כמה דברים אישית , אבל המייל שלך לא עובד. תכתבי לי בבקשה ! באהבה , יופיאל המלאך

 

[yofiel]

אף אחד לא יהיה מרוצה ! 8-(

שני , אולי את לא רואה את זה כרגע , אך יש אנשים שאוהבים אותך , ואם תמותי את תהיי חסרה להם , וזה מאוד יכאב להם. גם לנו זה יכאב מאוד. ואני אקח את זה מאוד אישי. כן , אכפת לי ממך , אכפת לי ממה שקורה איתך ואם תתאבדי את לא תרוויחי את השקט , להפך , את תהיי תקועה ולא תוכלי לצאת מזה , את אפילו לא תדעי שאת מתה. תמשיכי לשוטט כאן , בלי מודעות למה שאת. המוות לא יפתור שום דבר , את בחיים בשביל סיבה מסויימת , וכל עוד את חיה את צריכה לגלות מה הסיבה לכך שאלוהים משאיר אותך בחיים. את צריכה לקחת אחריות ולא לברוח גם אם קשה , זה לא סיבה לוותר על הכל. יש עוד הרבה דברים יפים בחיים שמחכים לך. איך את חושבת ירגיש אותו אחד שנועדת להיות אישתו ועוד לא פגשת..? הוא ירגיש שמשהו בחייו פוספס , כי את היית צריכה להיות שם ובחרת שלא. אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם , גם אחרי המוות. באהבה אינסופית יופיאל המלאך

 

[לגעת בְּמהויות]

שני, נשמתי,

קודם כל, אהבה וירטואלית זה לא מעט!!! את יודעת, יש אנשים מאחורי כל מסך! ואם את לא מאמינה, הריני מזמינה אותך בזה באופן רישמי - קבל עם ועדה - להפגש איתי. למעשה - אני מבקשת ממך: אנא, השאירי לי פרטים - טלפון או משהו - ונפגש. אשמח להפגש איתך ולהוכיח לך שאני בשר ודם. עם מגרעות עם מעלות, לא מי יודע מה שונה במהות מכל אחד אחר. וכל הזמן מנסה לגעת בְּמהויות... שנית, אני מאוד מבינה את התחושה הקשה שלך, גם אני הייתי שם לא פעם... אני יכולה לספר לך סיפורים דומים מהשרות שלי - ולא תאמיני כמה הם דומים... מדהים כמה דמיון. אבל דבר אחד אני כן יודעת: תמיד יש סיכוי שהכל ישתנה, כל עוד יש חיים. שני, נשמי עמוק, קחי אויר ו.. צרי איתי קשר! ומייד! יש לי גם מסנג`ר וגם אי סי קיו שמספרו 105348639 אני ממתינה!

 

[יאיר א.]

הי חמודה.... הדרך הבדוקה ליציאה ממצבך הוא ללמוד להסיר ממך את הרחמים העצמיים ואת הצורך ברחמי

אחרים,תוכלי להתחיל בזה שתתחילי לרשום כל מה שעובר לך במחשבות כשאת מרגישה רע.

 

[רואה בכוכבים*]

ניסים ונפלאות בידיך...

שני, התעצבתי מאוד לשמוע שלא היה מי שיקבל את פניך כשהיית חוזרת הביתה מב``ס בילדותך. התקופה עליה את מדברת היא תקופה קריטית לכל הילדים, מדובר בזמן בו אנו מעצבים את אישיותנו ואת ביטחוננו העצמי. אני מאוד מקווה שקיבלת יותר תשומת לב ואהבה בזמנים אחרים עליהם לא דיברת או שהיתה מין אוירת אדישות בבית...? בכל אופן, לגדול בלי תשומת לב מוביל לחיפושים אין סופים אחרי תשומת לב ואהבה ולפעמים לא יודעים לזהות את זה גם כשמוצאים. תגידי, איפה אבא שלך משתלב בכל בתמונה הזאת? נראה שאת ממעטת לדבר עליו. יצא לך לדבר עם אמך על אותה תקופה? יכול להיות שזה משהו שאת צריכה לשחרר מעל ליבך, להבין את קשיי אמך באותם ימים ולסלוח. אפילו להפעיל קצת לחץ על אימך בקשר לרגשותיה כלפיך יכולים לעזור לך לעשות סדר במחשבות או ברגשות שלא העזת להתמודד או לגעת בהם. ילד בא הביתה נסער ועמוס בחוויות והצורך המידי שלו הוא לפרוק ולזכות בתחושה שהוא מרכז העולם, וכשהוא נתקל בריק זהותו וביטחונו מתערערים, פתאום הוא קולט שהוא לא מרכז העולם ואת זה הוא צריך להבין רק בשלב מאוחר יותר אחרי שיסודות האגו מחוזקים מספיק. להבין את זה בגיל מאוד צעיר יכול להפוך את הילד לעצבני ותובעני או לפתח מין אדישות כללית לחיים, אדישות שמקורה בנסיבות ולא באישיותו הבסיסית. אפשר להרים ידים ולצאת מהמשחק, אפשר גם לצאת למסע חיפוש וגילוי האני האמיתי, חיפוש, לא קל, אחרי המקורות, חיפוש אחרי הנסיבות של אותם הימים. כמובן שגם ההיסטוריה של הוריך יכולה לעזור לך להשלים את התמונה. יש לאסוף כמה שיותר חלקים כך שאפשר יהיה לראות תמונה כמה שיותר רחבה בסופו של דבר אחרי הגילוים וחשיפת השדים יש סיכוי טוב למצוא חופש, שיחרור מסוים מכבלי העבר הנוגסים בבשרינו ללא רחמים. אני מאמין שזה אפשרי לקום בצעקה גדולה ולהבריח מעלינו את כל הצבועים אוכלי הנבלות(רגשות אשם, הדחקות, פחדים, חוסר ביטחון...) שחושבים שאנחנו מתים, בגלל אדישותנו, ומרשים לעצמם לנגוס. מקופלי זנב ימלטו על נפשיהם לחורים מתוכם זחלו, אך יש לזכור שעיניהם תמיד מבצבצות מתוך האפלה, וסבלנותם ארוכה, לכן יש לעמוד על המשמר גם אחרי שהתחזקנו ומאותה נקודה יש להוסיף ולהתחזק. זה הזמן להיות תובעני, לתבוע מקרוביך את האהבה שמגיע לך, בן-אדם לא יכול לחיות בלי לקבל אהבה או לתת אהבה. מישהו שומר עליך שם למעלה וכנראה שהוא עדיין ממשיך לשמור, אבל את יודעת שהכוח האמיתי נמצא בידיך, את הכוח עצמו, ניסים ונפלאות בידיך... באהבה, רואה בכוכבים.

 

[מיכל מנדל]

שני קומי מיד B-()

שני קומי מיד!!! התעוררי, הכניסי לעצמך שתי סטירות!!! לכי לברז המים הקרים ושטפי את פנייך ואת קודקודך כמה פעמים. תפסיקי כבר עם השטויות שלך והחיפוש אחר רחמים. קחי אחריות על חייך וחפשי איכן את יכולה להיות בעלת ערך. דעי לך שאם לא מצאת את תפקידך ואת תיקונך בעולם. לא תיקנת ונוסף לכך בחרת לסיים חייך בטרם עת את תגרמי לעצמך במקום תיקון אחד ל1800 תיקונים ואז נשמתך לא תמצא לעולם מרגוע בקוסמוס. ראי הוזהרת!!! עם הרבה אור ואהבה ללא תנאי וללא גבול מיכל.