לקראת שבת...
משהו חדש על פרשת בשלח "ויסע מלאך האלוהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחוריהם וייסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחוריהם" "ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה" "ויט משה את ידו על הים וילך יהוה את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ....." שלושה פסוקים,שלושה צעדים ששינו את פני ההסטוריה. פרשת בשלח;צרוף מקרים? בשלח עם כותבים ההפוך:חלש. דווקא מתוך חולשה,מצאו את הדרך.בני ישראל היו חלשים פיזית,נפשית,אבל אז בא משה,מירים,נחשון,וחיזקו את העם,וצעדו,והלכו.היו חצויים,אך חצו את המכשול והתקדמו.וכפי שהתברר לבני ישראל העומדים מול הים כשמאחור צבא המצרים, כי הבחירה נמצאת בידיהם אם לחזור אל דרך "הקורבנות" או להיכנס אל הלא נודע ,אל המים.באופן טבעי הפחד, הספק ותחושת חוסר האונים הציפו אותם כפי שמציפים הם כל אחד מאתנו ברגעי ההחלטות הגורליות בחיינו. ברגעים בהם מושכים אותנו הפחדים לחזור אל עבר המוכר והידוע, גם אם יודעים אנו בוודאות כי אין הוא נכון לנו, כמו שנאמר: "בשיבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם שובע..." וזאת מפני הקושי בשינוי. משמעות המסר בפרשה,הוא האומץ המאפשר לנו לעמוד מול האמת הפנימית שלנו ולבחון מהותנו: מי אנחנו, לשם מה אנחנו כאן? כמה אחריות יכולים אנו לשלוח אל ה"מזל", ה"גורל" ו"אלוהים" ... ומתי ניקח אחריות על חיינו בלי להטיל אשמה? כפי שנדרשו בני ישראל בחציית ים סוף להפגין וודאות מוחלטת בבחירת הדרך ויותר מכך, נדרשה וודאות מוחלטת בכוח הקיים בתוכנו וההבנה כי בדרך לקיחת אחריות ואמונה מוחלטת בתהליך, מתרחש הנס. רק כאשר הים נחצה, נפתח, העם ראה, האמין,עבר.... מעשה באומן שגמר בלבו ליצור את יצירת המופת של חייו. אף שבתקופתו היה מקובל לצייר דיוקנאות של אנשים רמי מעלה, היה אותו אומן סבור שיהיה מעניין יותר לצייר לא את דיוקנו של המלך כי אם את דיוקן סוסו. זמן רב שקד על ציורו, והנה הגיע היום הגדול והמלאכה הושלמה. אותו אומן ככל האדם היה, ואהב לשמוע מילות שבח, ולכן החליט לתלות את הציור על כותלי ארמונו של המלך ולהמתין למחמאות. לאכזבתו, חלפו האנשים על פני הציור וכמעט שלא הפנו אליו מבט – לא התבוננו בו ולא התפעלו ממנו. כאשר לא יכול היה להתאפק עוד, ניגש לאחד האנשים ושאל לדעתו על הציור. 'צר לי' השיב האיש במבוכה 'אינני יכול לראות את הציור משום שסוסו של המלך מסתיר אותו'. אותו אומן הבין מיד את הבעיה וגם הבין את שהיה עליו לעשות. הוא ניגש אל הציור, חתך אותו והעמיד את שני חלקי הציור במרחק כמה סנטימטרים זה מזה. או אז הבינו הכול שזהו ציור, הביטו בו והתפעלו ממנו. קריעת ים סוף. במציאות של חיינו הגלוי הוא נסתר; אנחנו מצפים לראות את מה שאנחנו רגילים לראות, ולכן איננו רואים את הדברים לאמתם. ולסיום קטע משירתו של חיים נחמן ביאליק:"ים הדממה פולט סודות" ... שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה." וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי; לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי. כשאנו לעיתים תקועים בחיים, לא מוצאים מפלט, לא מוצאים את הדרך, המצב נראה קשה כקריעת ים סוף, הפתרון היעיל הוא להתחיל ללכת, להתחיל לעשות משהו אפילו קטן לשיפור המצב, למרות שהוא כשלעצמו לא יכול להציל אותנו, אבל ככל שאנו מתקדמים, פתאום אנו קולטים שהים יותר רחוק משחשבנו ואפשר להתקדם עוד, וכך שוב ושוב עד שאנו קולטים שעברנו את כל הים לצידו השני. שבת שלום יוסף -
משהו חדש על פרשת בשלח "ויסע מלאך האלוהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחוריהם וייסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחוריהם" "ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה" "ויט משה את ידו על הים וילך יהוה את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ....." שלושה פסוקים,שלושה צעדים ששינו את פני ההסטוריה. פרשת בשלח;צרוף מקרים? בשלח עם כותבים ההפוך:חלש. דווקא מתוך חולשה,מצאו את הדרך.בני ישראל היו חלשים פיזית,נפשית,אבל אז בא משה,מירים,נחשון,וחיזקו את העם,וצעדו,והלכו.היו חצויים,אך חצו את המכשול והתקדמו.וכפי שהתברר לבני ישראל העומדים מול הים כשמאחור צבא המצרים, כי הבחירה נמצאת בידיהם אם לחזור אל דרך "הקורבנות" או להיכנס אל הלא נודע ,אל המים.באופן טבעי הפחד, הספק ותחושת חוסר האונים הציפו אותם כפי שמציפים הם כל אחד מאתנו ברגעי ההחלטות הגורליות בחיינו. ברגעים בהם מושכים אותנו הפחדים לחזור אל עבר המוכר והידוע, גם אם יודעים אנו בוודאות כי אין הוא נכון לנו, כמו שנאמר: "בשיבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם שובע..." וזאת מפני הקושי בשינוי. משמעות המסר בפרשה,הוא האומץ המאפשר לנו לעמוד מול האמת הפנימית שלנו ולבחון מהותנו: מי אנחנו, לשם מה אנחנו כאן? כמה אחריות יכולים אנו לשלוח אל ה"מזל", ה"גורל" ו"אלוהים" ... ומתי ניקח אחריות על חיינו בלי להטיל אשמה? כפי שנדרשו בני ישראל בחציית ים סוף להפגין וודאות מוחלטת בבחירת הדרך ויותר מכך, נדרשה וודאות מוחלטת בכוח הקיים בתוכנו וההבנה כי בדרך לקיחת אחריות ואמונה מוחלטת בתהליך, מתרחש הנס. רק כאשר הים נחצה, נפתח, העם ראה, האמין,עבר.... מעשה באומן שגמר בלבו ליצור את יצירת המופת של חייו. אף שבתקופתו היה מקובל לצייר דיוקנאות של אנשים רמי מעלה, היה אותו אומן סבור שיהיה מעניין יותר לצייר לא את דיוקנו של המלך כי אם את דיוקן סוסו. זמן רב שקד על ציורו, והנה הגיע היום הגדול והמלאכה הושלמה. אותו אומן ככל האדם היה, ואהב לשמוע מילות שבח, ולכן החליט לתלות את הציור על כותלי ארמונו של המלך ולהמתין למחמאות. לאכזבתו, חלפו האנשים על פני הציור וכמעט שלא הפנו אליו מבט – לא התבוננו בו ולא התפעלו ממנו. כאשר לא יכול היה להתאפק עוד, ניגש לאחד האנשים ושאל לדעתו על הציור. 'צר לי' השיב האיש במבוכה 'אינני יכול לראות את הציור משום שסוסו של המלך מסתיר אותו'. אותו אומן הבין מיד את הבעיה וגם הבין את שהיה עליו לעשות. הוא ניגש אל הציור, חתך אותו והעמיד את שני חלקי הציור במרחק כמה סנטימטרים זה מזה. או אז הבינו הכול שזהו ציור, הביטו בו והתפעלו ממנו. קריעת ים סוף. במציאות של חיינו הגלוי הוא נסתר; אנחנו מצפים לראות את מה שאנחנו רגילים לראות, ולכן איננו רואים את הדברים לאמתם. ולסיום קטע משירתו של חיים נחמן ביאליק:"ים הדממה פולט סודות" ... שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה." וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי; לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי. כשאנו לעיתים תקועים בחיים, לא מוצאים מפלט, לא מוצאים את הדרך, המצב נראה קשה כקריעת ים סוף, הפתרון היעיל הוא להתחיל ללכת, להתחיל לעשות משהו אפילו קטן לשיפור המצב, למרות שהוא כשלעצמו לא יכול להציל אותנו, אבל ככל שאנו מתקדמים, פתאום אנו קולטים שהים יותר רחוק משחשבנו ואפשר להתקדם עוד, וכך שוב ושוב עד שאנו קולטים שעברנו את כל הים לצידו השני. שבת שלום יוסף -
