ברכות ואיחולים
שלום שלום! בשנה (ויותר!) האחרונה לא הייתי מעורב כלל בהתנהלות הנוער כך שאינני בא להתלונן, לעצבן, להשמיץ, לגדף, לקלל, להכות, להדוף, לסרוג, לשלוח לגרדום ו/או להשליך למרק אף אחד מקוראי הודעה מפוקפקת זו. אבל אנו עוסקים כאן באיחולים, ואיחולים יש לי לרוב. כרגע אני מצליח לחשוב רק על שניים. * חשוב מכל, אני מאחל לנוער מרצ שיהדוף מעליו את פשרות היתר. למרות הערכתי הרבה ליוזמת המסע ובכלל לאלה בנוער שמשקיעים את עצמם בתנועה, הצטערתי לגלות שהסיסמאות הפופולריות והנחשקות ביותר היו דווקא אלה שהחביאו את המסרים מאחורי קונצנזוס. האם לנוער מרצ אין דבר-מה משמעותי יותר מהכותרות (שעם הזמן הולכות ונהיות יותר ויותר ריקות) - דמוקרטיה, שלום ושוויון? האם אין לו כוונות ספציפיות יותר מאלה שמבוטאות בסיסמה ´חבר, בוא נשנה´? כמובן שיש לו! אם כן, אידיאולוגיה היא לא הבעיה כאן. אני מקווה. נדמה לי שהמניעים לתמיכה באופי המסויים הזה של מסרים נבעו מאיזושהי השקפה אסטרטגית מחושבת היטב.. ובכן! להגיע לקהל זה חשוב מאוד, באמת שכן, ולכן אני מסתייג מאוד מדרכי ההסברה של השמאל הרדיקלי. אבל אין טעם להגיע לקהל אם אין מסר ברור, ממוקד ומעשי. לרוב אחינו ואחיותינו בחברה הישראלית (לאו דווקא עולים ממרוקו!) אין הרבה מה לעשות עם סיסמה כמו "דמוקרטיה, שלום, שוויון - ....". כולם מאמינים בדמוקרטיה, שלום ושוויון. מהגן עד הפנסיה כולם מדברים רק על דמוקרטיה, שלום ושוויון. וצבא, וכסף, ורוטב סלסה. מה הלאה? לשלושת העקרונות המופלאים הללו יש כל כך הרבה פירושים שונים - והפירוש הספציפי שנוער מרצ בחר להביע בפלאיירים (גם לגביהם יש לי ´איחולים´) עלול להתעמעם משום שהוא מוסתר ע"י סיסמה פשטנית הרבה יותר מדי. קצת הקצנה הסברתית לא תזיק לאף אחד מאיתנו, כמו גם לחברה הישראלית בכללה. * שנית, אני מאחל לנוער מרצ שייזכר מה בדיוק אמא מדינה עושה לחברינו הפלסטינים ומה בדיוק ´הם´ עושים ´לנו´ בתמורה. ככל הזכור לי, כשרק פרצה האינתיפאדה, אף אחד מאיתנו לא חשב שאפשר להרפות מהנושא המדיני, שדווקא עכשיו כדאי להפנות משאבים לתחומים אחרים, שיש דברים דחופים יותר ממניעת מרחץ דמים. ובכן, אין! דבר לא השתנה! חיי האדם משני הצדדים נותרו בסכנה מתמדת, ודווקא עכשיו מרחיבים את תחומי ההסברה...? האם ההחמרה במצב הכלכלי מצדיקה התרחקות מהתחום המדיני, שחומרתו רק הולכת וגדלה, יחד עם מספרי ההרוגים משני הצדדים? נדמה שהחברה הישראלית שבה ומפתחת אדישות לסבל הנורא שגורם הכיבוש; והפעם היא מפתחת אדישות גם לסבל שנגרם לה עצמה. חבל שנוער מרצ לא בוחר בכיוון ההפוך וממשיך להתמקד בנושא החשוב והדחוף מכל; מניעת אובדן חיי אדם. (שלא לציין את ההשפעה המרכזית והישירה של הנושא המדיני על המצב הכלכלי הרעוע.) * איחול בונוס מיוחד: אני מאחל לכל אותם בני נעורים תמימים וסהרוריים שיזכו למצוות ולמירב הפתעות וטריקים מהנים. שאו ברכה!!!
