גם לי מותר לענות לא? ../images/Emo8.gif
לדעתי, מה שהניע את ווטרס לכתוב על הנושאים שהוא כתב עליהם הוא בעצם תוצר של חיים שהטיחו את כל מה שרע בחברה שלנו בבן אדם אחד; המלחמה (והביקורת על החברה ביחס למלחמה), הטירוף (וחוסר האיכפתיות של החברה מהשוני), הזמן שאוזל (וההתעלמות של החברה מהדברים החשובים באמת, והמשך בזבוז הזמן למען מטרות תפלות), הכסף (שבעצם הוא שם כל המשחק בתור להקה ממוצעת) ושאר הנושאים כולם הפריעו לווטרס באופן קריטי במשך כל החיים שלו. ווטרס מדבר לדוגמא על כך שאחרי מדל הוא עשה את הבוחטה שלו, התיישב באנגליה, והרגיש שהוא מבוגר מספיק בשביל לצאת לחיים הגדולים. אבל אז הוא ראה שהוא בעצם כבר בן 29, ובעצם החיים התחילו את המירוץ הרבה לפני שהוא בכלל שם לב לכך. זאת דוגמא קלאסית לאופן בו ווטרס מגיע לנושאים שהוא כותב עליהם: יציאה מנק' הנחה תמימה או נאורה כל שהיא (הילדות, והתפיסה לפיה אם אתה חי איך שנוח (עושה ניסויים מוזיקליים, מרוויח כסף טוב, חיי ככוכב רוק וכו') שהזמן תמיד יהיה לצידך), שבירת הבועה ופגיעה רגשית כל שהיא בעקבות כך. אפשר לראות את זה בכל השירים שווטרס כתב מדארק סייד ועד היום. לכן, אפשר להבין שווטרס, שאביב מת, שחברו הטוב ביותר ומושא הערצתו השתגע, ששרף את זמנו (מנק' מבט מסויימת) עד גיל 30 פתאום הרגיש צורך עצום להגיד את אמירתו, ובעצם להראות לכולם את הבעיות בחברה. אפילו מבחינות מסויימות הייתי אומר שכשמסתכלים על בן אדם כמו ווטרס ועל התהליך שהוא עבר בחייםעד גיל 30 זה היה מתבקש. חוץ מזה שכל השירים הלא פסטורליים\פסיכדלים שווטרס כתב תמיד היו או ביקורתיים (דוגמת Coporal Clegg) או זועמים (One Of These Days) או עצובים (If) והראו על הבאות. נק' המפנה הזאת בחיים של ווטרס בעצם היא הקש ששבר את גב הגמל, ומכאן נדמה שהתפתחה אצלו מין אובססיה של האשמה וירידה לשורשיו של הרוע בחיים, הרוע בחברה והרוע במין האנושי. לגבי השאלה השניה - דארק סייד הוא תוצאה של שיתוף הפעולה האידיאלי שהלהקה עשתה אי פעם. אמנם הטקסטים היו של ווטרס בלבד, אבל הרי זה משובח, וזה בעצם מה שיקבע את אופיה של הלהקה למשך 10 השנים הקרובות. כמו כן כל חברי הלהקה יכלו בקלות להתחבר לטקסט, שכן הטקסט יכול ליגוע בקלות לכל בן אדם שחיי את החברה המודרנית, ובוודאי חברי להקת פינק פלויד, שצילו של סיד הילך על כולם, וכולם לא באמת היו צריכים פוזה בשביל להראות שהם להקת רוק טובה (בניגוד מוחלט ללהקות האחרות הגדולות בתקופתם), וכולם חוו רגשות דומים (כנראה - גילמור ומייסון העידו על כך) באותה התקופה. לכן אין פלא שחיבור מנגינה שתתאים (שזה ממילא אחד הצדדים החזקים של הפלויד) היה לא פחות מתהליך מתבקש בתור חבורת מוזיקאים שעברו הרבה אחד עם השני וידעו איך לבטא רגשות בצורה כל כך טבעית ונכונה. כמו כן, אפשר לראות בהקלטות שונות שווטרס לא השתלט על העבודה באולפן, אלא תמך באחרים וניסה לעזור להם ולאזן את רעיונותיהם ותרומתם ככה שתתאים בצורה הטובה ביותר. בעצם יש לנו כאן להקה שפועלת במצב של שיתוף פעולה והבנה גבוהים מאד, עם מטרה מוזיקלית ברורה (פיתוח וניסיוניות וחדשנות, יכולות הלחנה שהתפתחו עם השנים, רצון לבטא בצורה הטובה ביותר את המילים), כשלכל אחד יש את המקום להתבטא באופן מוחלט כמעט (נניח חוץ ממייסון, למרות שגם הוא בהחלט תרם את חלקו בספיק טו מי), ותנאים אידיאלים של עבודה. לדעתי כל התנאים האלה הם בעצם מה שנותנים אישור לעובדה שדארק סייד הוא אחד האלבומים הטובים והמפותחים ברוק.
