לקח
אני לא זוכר האם פרסמתי כבר פוסט בנושא, אך המקרה עליו אני כותב, שב לאחרונה וטיפס ממעמקי הזיכרון אל תודעתי הפצועה, העייפה והעצלנית.
במחשה שניה, אני מניח שאוכל לקטלג את המקרה לאותם רגעים ספורים, אשר הענקתי להם כבר לפני מספר שנים את הכינוי ״רגעים זכורים היטב״.
מהסיבה שאותם רגעים, גם כאשר תודעתי לא מאירה עליהם כל תשומת לב, והם נמצאים אי שם בחשכה, ובכל זאת זוהרים באור מיוחד, ואני יכול לשלוף אותם בכל עת ולהתבונן בהם כאילו התרחשו רק לפני רגע, ואף פרט בהם, אפילו לא הקטן ביותר לא מכהה או משנה את צורתו או נשכח…
המקרה המדובר התרחש בתקופה בה הייתי שותף בקבוצה מיוחדת מאוד (בעיני), אשר עסקה בהתפתחותו האפשרית של האדם.
כמו בכל מסגרת, גם כאן הרגשתי לא בנוח, ההבדל היחיד היה, שאף אחד לא ממש ניסה לגרום לי להרגיש בנוח.
כמובן שלא היו גם ניסיונות מתוכננים הפוכים לגרום לחוסר נוחות, פשוט הניחו לי למצוא את דרכי בעצמי.
החוסר נוחות אף פעם לא הניח לי, אבל במקביל אליו, עם הזמן, נוצרו כוחות אחרים.
וכך מצאתי את עצמי, נפתח ונחשף יותר, ומרשה לעצמי לצלול ולהכיר יותר ויותר.
בשלב מסוים, כאשר כבר לא נחשבתי בעיני עצמי לתלמיד חדש, ולקחתי על עצמי יותר ויותר אחריות ואף התגוררתי במקום בו קיימנו את המפגשים, התחלתי להרגיש טוב…
הייתי מעורב בהרבה פעילויות, תלמידים אחרים הפכו להיות ידידים טובים ומאוחר יותר חברים, ותלמידים חדשים פנו אלי בשאלות וביקשו לשמוע ממני את דעתי בעניינים רבים הקשורים בלימוד.
אני משער, שהרגשתי שסוף סוף מצאתי את מקומי, והדבר גרם לי להרגיש טוב עם עצמי.
גם בעבודתי הרוחנית האישית, היה נדמה שאני מתקדם ולומד על עצמי דברים שרק לפני שנים בודדות היו רחוקים ממני שנות אור.
מה הייתי יכול לבקש יותר? אני לא תאב בצע, והיה נדמה שאני מרוצה לגמרי עם מצבי וקצב ההתקדמות שלי, לכן לא ביקשתי יותר מאומה.
אבל, לגורל או למקרה היו תכניות קצת שונות, לא משהו דרמטי והרסני, רק סטירה קטנה, אבל מי אוהב סטירות, גם אם מדובר בסטירות קטנות?
נהגנו להגיע לפגישות לפני הזמן, כך היינו יכולים לשוחח קצת בינינו על נושאים שלא הבנו או הבנו טוב יותר.
בדיוק במקרה שכזה, ניגש אלי תלמיד… גילו היה כפול משלי, אך הוא הצטרף לקבוצה שלנו לא מזמן, והיה מרבה לשאול שאלות.
תמיד נדמה היה שהוא נלהב מאוד, ומצבי רוחו היו משתנים מהקצה אל הקצה.
רגע אחד היה צוהל על כך שהבין משהו, ורגע אחרי כן ללא סיבה גלויה לעין היה שוקע בדיכדוך כבד והופך לשלילי.
באותו ערב הוא הפנה אלי שאלה בנושא מאוד לא פשוט.
כיוון שלא נותר זמן רב לפני תחילת המפגש שלנו, וכיוון שלא רציתי להישמע לא ברור, עניתי בצורה קצת מתחמקת, אבל הבטחתי כמובן שנוכל להמשיך לדון בנושא אחרי הפגישה.
הפגישה החלה, והאחראי לפגישה, שאל האם למישהאו מהנוכחים יש שאלה…
כמה ידיים הורמו לאוויר, כולל היד של אותו תלמיד עמו שוחחתי לפני הפגישה.
הזכות לשאול את השאלה הראשונה ניתנה לו, והוא מיהר ושאל את אותה השאלה אשר לפני דקות ספורות שאל אותי.
הוחלט להתמקד בשאלה זו, וכל נושא הפגישה סבב סביב אותו נושא.
כמה וכמה משתתפים ענו על השאלה, וממש לפני שרצו לעבור לשאלה נוספת, הוא הרים שוב את ידו ואמר: ״אבל מיסט״ (כלומר אני), אמר על הנושא דברים שונים לגמרי.
ואני שמעתי אותו מגולל בהתרגשות אופיינית לו את ההסבר שלי.
הבעיה היחידה הייתה שאלה לא היו דברי, אפילו לא דומה במקצת למה שאמרתי.
הוא סיים, וכולם הביטו בי. היו שם 40 זוגות עיניים שנעצו בי מבטים.
חלקם סתם הביטו, חלקם חייכו…
ואז שמעתי את האחראי אומר ״טוב, אז תלמד להבא לא לשאול יותר שאלות את מיסט״…
היה שם קול, שבצורה מקוטעת הצלחתי לשמוע אותו, שהסביר לי שהאחראי אמר את מה שאמר בצחוק, אולי אפילו כדי להקל עלי… אבל זה היה רק קול ההיגיון.
במקביל אליו היו קולות רועשים וחזקים בהרבה.
הקול החזק ביותר, המליץ לי לקבור את עצמי כאן ועכשיו…
הצלחתי לשבת על הכיסא שלי עד סוף הפגישה, שותק, מסמיק כולי מבושה וכעס.
ברגע שהפגישה הסתיימה, מיהרתי לחדרי, ונעלתי אחרי את הדלת.
ישבתי שם בחושך, עם גאווה פגועה, הנפגעה פעמיים:
פעם אחת בידי אותו תלמיד אשר הציג אותי בצורה כה לא נכונה.
ובפעם השניה בידי האחראי, שאותו כה הערכתי, שגרם לי בדבריו להרגיש עוד יותר מטופש.
אני לא יכול להישאר כאן, איך אני יכול להראות שוב את פני אחרי המקרה?
החלטתי שאני חייב לעזוב.
כך, כאשר אני יושב על קצה המיטה שלי, כולי רגשות שליליים, בושה וזעם, קרה משהו מופלא:
באותם רגעים ראיתי והבנתי שאין כל הבדל בין ההרגשה הטובה שעליה סיפרתי לכם בתחילת פוסט זה, לבין ההרגשה הרעה שהשתלטה עלי כעת.
האחת נוצרה כתוצאה לפידבקים חיוביים והשניה נוצרה מפידבקים שליליים.
הן היו שקריות בדיוק באותה המידה.
אחת מהן כתוצאה מליטוף נעים של האגו המזויף שלי, והשניה מסתירה שחטף אותו אגו מזויף.
באותו רגע כאשר ראיתי את הדברים בצורה כה ברורה, הצלחתי להיפרד מהכול.
הכעס והבושה עדיין היו שם, אבל הם כבר לא היו שלי, הם לעולם לא היו שלי, אך כעת לא היזדהיתי אתם ולא האמנתי להם יותר…
הצלחתי לצאת מחדרי, עדיין היו כמה תלמידים במקום, כמה מהם צחקו קצת על המקרה, ואחרים סתם שלחו לי מבטים מחייכים.
הצטרפתי לכמה מהם לכוס יין אדום…
נ.ב.
לא עזבתי את הקבוצה, והמשכתי להיות חלק ממנה עוד שנים רבות…
אני לא זוכר האם פרסמתי כבר פוסט בנושא, אך המקרה עליו אני כותב, שב לאחרונה וטיפס ממעמקי הזיכרון אל תודעתי הפצועה, העייפה והעצלנית.
במחשה שניה, אני מניח שאוכל לקטלג את המקרה לאותם רגעים ספורים, אשר הענקתי להם כבר לפני מספר שנים את הכינוי ״רגעים זכורים היטב״.
מהסיבה שאותם רגעים, גם כאשר תודעתי לא מאירה עליהם כל תשומת לב, והם נמצאים אי שם בחשכה, ובכל זאת זוהרים באור מיוחד, ואני יכול לשלוף אותם בכל עת ולהתבונן בהם כאילו התרחשו רק לפני רגע, ואף פרט בהם, אפילו לא הקטן ביותר לא מכהה או משנה את צורתו או נשכח…
המקרה המדובר התרחש בתקופה בה הייתי שותף בקבוצה מיוחדת מאוד (בעיני), אשר עסקה בהתפתחותו האפשרית של האדם.
כמו בכל מסגרת, גם כאן הרגשתי לא בנוח, ההבדל היחיד היה, שאף אחד לא ממש ניסה לגרום לי להרגיש בנוח.
כמובן שלא היו גם ניסיונות מתוכננים הפוכים לגרום לחוסר נוחות, פשוט הניחו לי למצוא את דרכי בעצמי.
החוסר נוחות אף פעם לא הניח לי, אבל במקביל אליו, עם הזמן, נוצרו כוחות אחרים.
וכך מצאתי את עצמי, נפתח ונחשף יותר, ומרשה לעצמי לצלול ולהכיר יותר ויותר.
בשלב מסוים, כאשר כבר לא נחשבתי בעיני עצמי לתלמיד חדש, ולקחתי על עצמי יותר ויותר אחריות ואף התגוררתי במקום בו קיימנו את המפגשים, התחלתי להרגיש טוב…
הייתי מעורב בהרבה פעילויות, תלמידים אחרים הפכו להיות ידידים טובים ומאוחר יותר חברים, ותלמידים חדשים פנו אלי בשאלות וביקשו לשמוע ממני את דעתי בעניינים רבים הקשורים בלימוד.
אני משער, שהרגשתי שסוף סוף מצאתי את מקומי, והדבר גרם לי להרגיש טוב עם עצמי.
גם בעבודתי הרוחנית האישית, היה נדמה שאני מתקדם ולומד על עצמי דברים שרק לפני שנים בודדות היו רחוקים ממני שנות אור.
מה הייתי יכול לבקש יותר? אני לא תאב בצע, והיה נדמה שאני מרוצה לגמרי עם מצבי וקצב ההתקדמות שלי, לכן לא ביקשתי יותר מאומה.
אבל, לגורל או למקרה היו תכניות קצת שונות, לא משהו דרמטי והרסני, רק סטירה קטנה, אבל מי אוהב סטירות, גם אם מדובר בסטירות קטנות?
נהגנו להגיע לפגישות לפני הזמן, כך היינו יכולים לשוחח קצת בינינו על נושאים שלא הבנו או הבנו טוב יותר.
בדיוק במקרה שכזה, ניגש אלי תלמיד… גילו היה כפול משלי, אך הוא הצטרף לקבוצה שלנו לא מזמן, והיה מרבה לשאול שאלות.
תמיד נדמה היה שהוא נלהב מאוד, ומצבי רוחו היו משתנים מהקצה אל הקצה.
רגע אחד היה צוהל על כך שהבין משהו, ורגע אחרי כן ללא סיבה גלויה לעין היה שוקע בדיכדוך כבד והופך לשלילי.
באותו ערב הוא הפנה אלי שאלה בנושא מאוד לא פשוט.
כיוון שלא נותר זמן רב לפני תחילת המפגש שלנו, וכיוון שלא רציתי להישמע לא ברור, עניתי בצורה קצת מתחמקת, אבל הבטחתי כמובן שנוכל להמשיך לדון בנושא אחרי הפגישה.
הפגישה החלה, והאחראי לפגישה, שאל האם למישהאו מהנוכחים יש שאלה…
כמה ידיים הורמו לאוויר, כולל היד של אותו תלמיד עמו שוחחתי לפני הפגישה.
הזכות לשאול את השאלה הראשונה ניתנה לו, והוא מיהר ושאל את אותה השאלה אשר לפני דקות ספורות שאל אותי.
הוחלט להתמקד בשאלה זו, וכל נושא הפגישה סבב סביב אותו נושא.
כמה וכמה משתתפים ענו על השאלה, וממש לפני שרצו לעבור לשאלה נוספת, הוא הרים שוב את ידו ואמר: ״אבל מיסט״ (כלומר אני), אמר על הנושא דברים שונים לגמרי.
ואני שמעתי אותו מגולל בהתרגשות אופיינית לו את ההסבר שלי.
הבעיה היחידה הייתה שאלה לא היו דברי, אפילו לא דומה במקצת למה שאמרתי.
הוא סיים, וכולם הביטו בי. היו שם 40 זוגות עיניים שנעצו בי מבטים.
חלקם סתם הביטו, חלקם חייכו…
ואז שמעתי את האחראי אומר ״טוב, אז תלמד להבא לא לשאול יותר שאלות את מיסט״…
היה שם קול, שבצורה מקוטעת הצלחתי לשמוע אותו, שהסביר לי שהאחראי אמר את מה שאמר בצחוק, אולי אפילו כדי להקל עלי… אבל זה היה רק קול ההיגיון.
במקביל אליו היו קולות רועשים וחזקים בהרבה.
הקול החזק ביותר, המליץ לי לקבור את עצמי כאן ועכשיו…
הצלחתי לשבת על הכיסא שלי עד סוף הפגישה, שותק, מסמיק כולי מבושה וכעס.
ברגע שהפגישה הסתיימה, מיהרתי לחדרי, ונעלתי אחרי את הדלת.
ישבתי שם בחושך, עם גאווה פגועה, הנפגעה פעמיים:
פעם אחת בידי אותו תלמיד אשר הציג אותי בצורה כה לא נכונה.
ובפעם השניה בידי האחראי, שאותו כה הערכתי, שגרם לי בדבריו להרגיש עוד יותר מטופש.
אני לא יכול להישאר כאן, איך אני יכול להראות שוב את פני אחרי המקרה?
החלטתי שאני חייב לעזוב.
כך, כאשר אני יושב על קצה המיטה שלי, כולי רגשות שליליים, בושה וזעם, קרה משהו מופלא:
באותם רגעים ראיתי והבנתי שאין כל הבדל בין ההרגשה הטובה שעליה סיפרתי לכם בתחילת פוסט זה, לבין ההרגשה הרעה שהשתלטה עלי כעת.
האחת נוצרה כתוצאה לפידבקים חיוביים והשניה נוצרה מפידבקים שליליים.
הן היו שקריות בדיוק באותה המידה.
אחת מהן כתוצאה מליטוף נעים של האגו המזויף שלי, והשניה מסתירה שחטף אותו אגו מזויף.
באותו רגע כאשר ראיתי את הדברים בצורה כה ברורה, הצלחתי להיפרד מהכול.
הכעס והבושה עדיין היו שם, אבל הם כבר לא היו שלי, הם לעולם לא היו שלי, אך כעת לא היזדהיתי אתם ולא האמנתי להם יותר…
הצלחתי לצאת מחדרי, עדיין היו כמה תלמידים במקום, כמה מהם צחקו קצת על המקרה, ואחרים סתם שלחו לי מבטים מחייכים.
הצטרפתי לכמה מהם לכוס יין אדום…
נ.ב.
לא עזבתי את הקבוצה, והמשכתי להיות חלק ממנה עוד שנים רבות…
