../images/Emo45.gif
אני מרגיש שזה מאד חשוב לעשות מדי פעם את מה שעשית - "לעצור את השעונים". במירוץ הלפעמים-מטורף הזה של החיים, איננו תמיד זוכרים לעצור כדי לראות לאן אנו בעצם רצים, ואיננו זוכרים תמיד לעצור סתם כדי להקשיב לשקט... אהבתי גם את ה"לבד" שתיארת, ואת החופש לבחור. הזכרת לי את קרישנמורטי, שטען ש"האמת היא מחוז שאין אליו שבילים", ושכל פרט אחראי באופן בלעדי לעיצוב חייו וגורלו. כמובן שבמארג החיים המופלא הזה אנו מושפעים מפעולותיהם של אחרים, ודווקא משום כך זה הדבר הכי פשוט אבל גם הכי קשה - לחיות ללא אמונה. צריך להבחין בין שני סוגים של אמונה. אחד מהם מתייחס לאמון. מכיוון שאין באפשרותנו להחזיק בכל הידע ביקום, אנו מוכרחים להאמין במה שאחרים יודעים ומעבירים לנו. למשל, כולנו יודעים היום שכדור הארץ לא באמת נשען על כמה פילים, כמו שפעם חשבו ואולי עדיין חושבים היום במקומות מסוימים. אבל אנו "יודעים" את זה בגלל שאנו מאמינים למדענים ולאותם אנשים שגילו לנו כל מה שאנו יודעים על כדור הארץ, על הכוכבים, על הגלקסיות וכדומה, מכיוון שאנו מאמינים להם. כלומר, זה דרוש לנו כדי ללמוד, להרחיב את מעגל הידע שלנו. כמו כן, אמון הוא תנאי ליחסי אנוש בריאים. לולא היינו בוטחים אחד בשני, לא היינו יכולים לתפקד כקבוצה. היבט אחר של מה שאנו מכנים בשם אמונה מתייחס לאמונות הדתיות שלנו. הדתות מתבססות על מערכת של אמונות. היא מעודדת את המאמינים לדבוק ברעיונות שעשויים להידחות על ידי אחרים. למשל, אמונה באל אחד. הן מזהות אמונה עם מערכת העקרונות או ההלכות שהן מטיפות להן. אם אנו מאמינים, אנו מחשיבים את האמונה כערך, ומנסים להישאר מאמינים באמצעות מאמץ גדול לא לפקפק באמונות אלו. לעומת זאת, אם אין לנו איזו תורה דתית שאנו מאמינים בה, אנו מסווגים את עצמנו כלא מאמינים, ואפילו עשויים לחשוב שהמשמעות של זה היא שאין לנו ייעוד רוחני. אך להגביל אמונה בדרך כזו היא לעוות אותה. טוב להאמין בפרשנות מסוימת אחת של העל טבעי והבלתי ידוע, מכיוון שזה מכשיר את הדרך לאמונה עצמה, אבל זה לא הדבר החשוב ביותר באמונה. בהתחשב בזאת, חשוב מאד שנדע להבחין בין האמונה כגישה, לבין התוכן של תורות האמונה. לדבוק באמונות מסוימות פירושו לטעון לאמונה מסוימת; אך להגביל את האמונה בדבר זה בלבד, כגישה של הנפש – פירושו לעוות את מושג האמונה. זה דורי דורות מחפש האדם דבר מה מעבר לו עצמו, מעבר לרווחה חומרית – דבר מה הנקרא בפינו אמת או אלוהים או מציאות, מצב ללא זמן – דבר מה שאינו נתון להשפעת הנסיבות, המחשבה, או שחיתות האדם. האדם תמיד הציג את השאלה: במה בעצם מדובר? האם לחיים יש משמעות כלשהי? הוא רואה את האנדרלמוסיה של החיים, את האכזריות, את ההתקוממויות, המלחמות, החלוקות האינסופיות של דת, אידיאולוגיות ולאומיות, ובתחושה של תסכול תמידי עמוק, הוא שואל, מה צריך לעשות? מהו אותו דבר שלו אנו קוראים חיים? האם יש דבר מה מעבר לו? וכאשר חומק ממנו אותו דבר מה נטול שם, בעל אלפי השמות, שתמיד חיפש, הוא מטפח את האמונה – אמונה במושיע או באידיאל – ואמונה תמיד מביאה לכלל אלימות. במאבק המתמשך הזה, הלא הם החיים, אנו מנסים לקבוע כללי התנהגות על פי אופי החברה שאנו גדלים בה, חופשית, חופשית לכאורה או לא חופשית כלל; צורת ההתנהגות היא חלק מהמסורת שלנו כבני הדת היהודית, האיסלאם, הנצרות או כל דת אחרת. אנו מבקשים ממישהו לומר לנו מהי התנהגות נכונה או לא נכונה, מהי מחשבה נכונה או לא נכונה, ולפי הדפוס הזה, ההתנהגות והחשיבה לובשות צורה מכנית, והתגובות שלנו נעשות אוטומטיות. ביכולתנו להבחין בזאת בקלות בעצמנו. במשך מאות בשנים עוצבנו על פי רצון המורים, הרשויות, הספרים והקדושים שלנו. אנו אומרים, "ספרו לנו הכל על כך – מה נמצא מאחורי הגבעות וההרים והאדמה?" ותשובותיהם מרצות אותנו, כלומר חיינו מתבססים על מילים, והם רדודים וריקים. אנו אנשים יד שנייה: חיים על פי הנאמר לנו, רצונותינו ונטיותינו מדריכים אותנו, או שכופים עלינו להסכים לנסיבות ולסביבה. אנו תולדה של השפעות מסוגים שונים, ואין בנו דבר חדש, שום דבר שגילינו בעצמנו; שום דבר מקורי, קדמוני וברור. לאורך ההיסטוריה התיאולוגית הבטיחו לנו מנהיגי דת, שאם נבצע טקסים מסוימים, נחזור על תפילות ומנטרות מסוימות, נסתגל לדפוסים מסוימים, נדחיק רצונות, נשלוט במחשבות, נעדן את התשוקות, נגביל את התיאבון ונימנע מעיסוק מוגזם במין, לאחר עינוי הולם של הנפש והגוף, נמצא דבר מה מעבר לחיים הקטנים האלה. וזאת עשו מיליוני אנשים דתיים לכאורה במשך מאות בשנים, אם בבידוד, ביציאה למדבר או להרים או במערה או בנדודים מכפר לכפר תוך כדי קיבוץ נדבות, או בקבוצה, במנזר, בעוד הם כופים על נפשם להסתגל לדפוס קבוע. אך נפש מיוסרת, נפש שבורה, נפש שמבקשת להימלט מהאנדרלמוסיה, אשר הכחישה את העולם החיצון, משמעת וקונפורמיות הקהו את חושיה – נפש כזאת, גם אם תמשיך ותחפש, תמצא רק על פי העיוות שלה. לכן, כדי לגלות אם יש או אין דבר מה מעבר לקיום האפוף חרדה, אשמה, פחד ותחרותיות, נדמה לי כי יש לאמץ גישה שונה לחלוטין. התשובה לשאלה אם יש או אין אלוהים או אמת או מציאות, או כל שם אחר שתבחרי לקרוא לנושא זה, לעולם לא תימצא בספרים, בדרשותיהם של כמרים, של פילוסופים או של מושיעים אחרים. את התשובה לא תמצאי בשום מקום ואצל אף אדם, רק בתוכך, ולכן עלייך להכיר את עצמך. חוסר בגרות נובע מחוסר היכרות עם האני. הבנת עצמך היא הצעד הראשון לקראת חוכמה ו"סגירת מעגל הלב". רק אל תשכחי לפתוח לרווחה את מעגל הלב אחרי שתסיימי לסגור אותו.
