לצעוק..(טריגר?)
היי, אני חדשה כאן. (ובבולמיה) בשבוע האחרון תחושת המעוקה בחזה דרך הקיבה ובמעלה הושט לא עוזבת אותי. אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי, שהיום! היום! אני לא אכנע. אני אוכל סדיר, אני לא אתפתה. אני רק אחלוף ליד השירותים. אני מנסה, באמת מנסה, לא להישבר, לא לאכול. אני יודעת כשההתקף שם, ואני יודעת שהוא מגיע אבל אני לא עוצרת אותו. אני כבר לא יודעת אם כ"כ שכנעתי את עצמי שיש לי הפרעת אכילה אז אני פשוט לא רוצה לעצור, או שאני לא יכולה למנוע מעצמי. אני כבר לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהבטן שלי באמת קרקרה ולא כי לא אכלתי יום וחצי, אלא באמת קרקור של רעב אמיתי, של בחורה נורמלית. אני מוצאת את עצמי מסתובבת בחוסר אונים בבית. רוצה לישון את ההתקף. רוצה לברוח. רוצה לאכול. רוצה לא לאכול יותר לעולם. רוצה לדבר. רוצה לשתוק. רוצה להכות את עצמי בראש. רוצה לתלוש. בוכה. מתיישבת על הרצפה במקום. מתכרבלת בעצמי. אני רוצה לתרץ שאני לא שולטת בזה. המוח שלי לא מאוזן. אני חולה. אני צועקת, נובכת על מי שמסביבי, שמישהו יבין כבר שאני צריכה הצלה! ואני מדברת על זה, לא מסתירה. אבל זה כאילו לא מזיז לאף אחד, וכולם חושבים שזה כ"כ קל לצאת מהמקום הזה. ולפעמים אני רק צריכה שמישהו פשוט יחזיק אותי חזק, וימשוך אותי החוצה ויאזוק לי את הידיים. אני לא יודעת אם פוסט כזה ארוך, הוא במקום, כי אתן לא מכירות אותי. אבל אני פשוט חייבת גלגל הצלה, חייבת מישהו שיודע מה עובר עלי, כי לבד אני לא מרגישה שאני יכולה להתמודד. נ.ב: אני טריכוטילומנית(תלישת שיער כפייתית), לשעבר(סוג של) כבר נפטרתי מהסימפטום פעמיים. ועכשיו אני פשוט לא מרגישה שאני מסוגלת להתמודד עוד פעם עם משהו כזה. תודה, אלמוג.
היי, אני חדשה כאן. (ובבולמיה) בשבוע האחרון תחושת המעוקה בחזה דרך הקיבה ובמעלה הושט לא עוזבת אותי. אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי, שהיום! היום! אני לא אכנע. אני אוכל סדיר, אני לא אתפתה. אני רק אחלוף ליד השירותים. אני מנסה, באמת מנסה, לא להישבר, לא לאכול. אני יודעת כשההתקף שם, ואני יודעת שהוא מגיע אבל אני לא עוצרת אותו. אני כבר לא יודעת אם כ"כ שכנעתי את עצמי שיש לי הפרעת אכילה אז אני פשוט לא רוצה לעצור, או שאני לא יכולה למנוע מעצמי. אני כבר לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהבטן שלי באמת קרקרה ולא כי לא אכלתי יום וחצי, אלא באמת קרקור של רעב אמיתי, של בחורה נורמלית. אני מוצאת את עצמי מסתובבת בחוסר אונים בבית. רוצה לישון את ההתקף. רוצה לברוח. רוצה לאכול. רוצה לא לאכול יותר לעולם. רוצה לדבר. רוצה לשתוק. רוצה להכות את עצמי בראש. רוצה לתלוש. בוכה. מתיישבת על הרצפה במקום. מתכרבלת בעצמי. אני רוצה לתרץ שאני לא שולטת בזה. המוח שלי לא מאוזן. אני חולה. אני צועקת, נובכת על מי שמסביבי, שמישהו יבין כבר שאני צריכה הצלה! ואני מדברת על זה, לא מסתירה. אבל זה כאילו לא מזיז לאף אחד, וכולם חושבים שזה כ"כ קל לצאת מהמקום הזה. ולפעמים אני רק צריכה שמישהו פשוט יחזיק אותי חזק, וימשוך אותי החוצה ויאזוק לי את הידיים. אני לא יודעת אם פוסט כזה ארוך, הוא במקום, כי אתן לא מכירות אותי. אבל אני פשוט חייבת גלגל הצלה, חייבת מישהו שיודע מה עובר עלי, כי לבד אני לא מרגישה שאני יכולה להתמודד. נ.ב: אני טריכוטילומנית(תלישת שיער כפייתית), לשעבר(סוג של) כבר נפטרתי מהסימפטום פעמיים. ועכשיו אני פשוט לא מרגישה שאני מסוגלת להתמודד עוד פעם עם משהו כזה. תודה, אלמוג.