בתובנה כבויה
New member
"לצד החזק שלי"
אני לא יודעת ממה להתחיל…אז אני אתחיל מהיום. היום בו התעוררתי וראיתי אותי במצב כל כך עצוב. מצב שבו לאחרים אני קוראת לברוח אבל רגלי נטועות בקרקע וליבי לא משתף פעולה. לפני החתונה הבטחת הרבה. עשית רושם כל כך טוב והתמדת יפה לכל אורך החברות. לפני החתונה פחדת, כמו הרבה, אני יודעת, שאשתנה. אני מאידך, פחדתי שאתה תשתנה. עברו חודשים והנה אנו נשואים שנה. ומי השתנה? אתה. מהרגע בו התפכחתי והתחלתי לעמוד על שלי ולבנות לי חיים, אתה איבדת מתמצית האיכות שהיתה טמונה בך. פתאום אתה לא עומד בהבטחות והדמות שכל כך הערצתי מאבדת מחינניותה וממוטטת אותי. אתה מנסה לדבר ופתאום תוקף, מזלזל בדברי ומשחק עם הדברים הכי רגישים לי- בדברים שצריכים בשבילם שני אנשים. אתה יכול להרשות לעצמך לקחת את הזמן ולכן מנצל טוב את עמדת הכוח שניתנה לך בחסד הטבע. אתה אמנם רוצה מאד, אבל גם מאד סבלני (בניגוד אלי) ולכן קיבלת את ה"פור". כולם אוהבים אותך. אתה משדר אמינות, אתה חכם מאד, עובד במקצוע חופשי ובעמדה בכירה. אפילו מעריצים אותך- כל כך הרואי ואירוני. הכי קשה לי, שהורי, שתמיד היו בסיס הספיגה המושלם שלי, לא יאמינו לי לעולם. הם לא תמכו גם כשגילו את ה"שטיקים" הקטנים יותר וכך נותרתי לבד. כאילו דחפתם אותי לבאר ואני צונחת כל יום, שוקעת ונעלמת. נהייתי קהת חושים. לא מעניין אותי כלום. לא איך אתה מרגיש, לא מה עבר עליך בעבודה ולא מה עובר על אחרים. זה מה שהכוחניות שלך עושה לי. אתה לא זוכה לכבוד- אתה זוכה לזלזול (אבל אני עדיין פה). אז אני מדברת אל עצמי ושואלת למה בעצם את פה? אז ישנן הסיבות הבנאליות כמו כלכלה, ביטחון, בית, תמיכה…אבל האבל הכי גדול הוא שאני לא בטוחה אם אני מגזימה בעוצמה בה אני לוקחת אותך. אני יודעת שאתה אוהב הכי בעולם, שלא תרים עלי יד, שלא תבגוד ותמיד אתה איתי. "אני עדיין אוהב אותך הכי" אתה אומר גם בסערת רגשות. אולי אני לוקחת אותך ב"היפר"? אולי הרגשות שלי משתנים יותר מדי לקיצוניות מוגזמת כאשר אני אוהבת או כועסת? הרי יש לנו ימים טובים, אנחנו רואים את המחשבות, מפנקים אחד את השני, מדברים על הכל צוחקים המון ובאותם ימים אני רוצה לקנות לך את העולם ורק בעת ויכוח משפריץ ממך בוץ ובאותו רגע- אני מבטיחה בליבי נקמות. הייתכן שאתה בסה"כ סתם מציאה יפה ואני הערצתי אותך בעיוורון מגוחך וקמתי לאמת הלא מרירה, אבל האובייקטיבית, הנכונה? אני עם התבונה והפכחות-זו שעליה אתה אומר "חוש שישי לאנשים ומעשים"- אפילו אני לא יודעת את התשובה. אז בעוד אני חושבת ותוהה, עוד כמה זמן הגלגל יהיה הפוך. אתה זה שתצטרך להיות רגיש יותר ומפשר כי אני אקבל את מה שליבי כמה אליו ואז הכל יהיה אמיתי והוגן. הכח יהיה מאוזן ואז אוכל לדעת האם שקעתי בכחול לחינם או שאתה אכן הפכת עורך …
אני לא יודעת ממה להתחיל…אז אני אתחיל מהיום. היום בו התעוררתי וראיתי אותי במצב כל כך עצוב. מצב שבו לאחרים אני קוראת לברוח אבל רגלי נטועות בקרקע וליבי לא משתף פעולה. לפני החתונה הבטחת הרבה. עשית רושם כל כך טוב והתמדת יפה לכל אורך החברות. לפני החתונה פחדת, כמו הרבה, אני יודעת, שאשתנה. אני מאידך, פחדתי שאתה תשתנה. עברו חודשים והנה אנו נשואים שנה. ומי השתנה? אתה. מהרגע בו התפכחתי והתחלתי לעמוד על שלי ולבנות לי חיים, אתה איבדת מתמצית האיכות שהיתה טמונה בך. פתאום אתה לא עומד בהבטחות והדמות שכל כך הערצתי מאבדת מחינניותה וממוטטת אותי. אתה מנסה לדבר ופתאום תוקף, מזלזל בדברי ומשחק עם הדברים הכי רגישים לי- בדברים שצריכים בשבילם שני אנשים. אתה יכול להרשות לעצמך לקחת את הזמן ולכן מנצל טוב את עמדת הכוח שניתנה לך בחסד הטבע. אתה אמנם רוצה מאד, אבל גם מאד סבלני (בניגוד אלי) ולכן קיבלת את ה"פור". כולם אוהבים אותך. אתה משדר אמינות, אתה חכם מאד, עובד במקצוע חופשי ובעמדה בכירה. אפילו מעריצים אותך- כל כך הרואי ואירוני. הכי קשה לי, שהורי, שתמיד היו בסיס הספיגה המושלם שלי, לא יאמינו לי לעולם. הם לא תמכו גם כשגילו את ה"שטיקים" הקטנים יותר וכך נותרתי לבד. כאילו דחפתם אותי לבאר ואני צונחת כל יום, שוקעת ונעלמת. נהייתי קהת חושים. לא מעניין אותי כלום. לא איך אתה מרגיש, לא מה עבר עליך בעבודה ולא מה עובר על אחרים. זה מה שהכוחניות שלך עושה לי. אתה לא זוכה לכבוד- אתה זוכה לזלזול (אבל אני עדיין פה). אז אני מדברת אל עצמי ושואלת למה בעצם את פה? אז ישנן הסיבות הבנאליות כמו כלכלה, ביטחון, בית, תמיכה…אבל האבל הכי גדול הוא שאני לא בטוחה אם אני מגזימה בעוצמה בה אני לוקחת אותך. אני יודעת שאתה אוהב הכי בעולם, שלא תרים עלי יד, שלא תבגוד ותמיד אתה איתי. "אני עדיין אוהב אותך הכי" אתה אומר גם בסערת רגשות. אולי אני לוקחת אותך ב"היפר"? אולי הרגשות שלי משתנים יותר מדי לקיצוניות מוגזמת כאשר אני אוהבת או כועסת? הרי יש לנו ימים טובים, אנחנו רואים את המחשבות, מפנקים אחד את השני, מדברים על הכל צוחקים המון ובאותם ימים אני רוצה לקנות לך את העולם ורק בעת ויכוח משפריץ ממך בוץ ובאותו רגע- אני מבטיחה בליבי נקמות. הייתכן שאתה בסה"כ סתם מציאה יפה ואני הערצתי אותך בעיוורון מגוחך וקמתי לאמת הלא מרירה, אבל האובייקטיבית, הנכונה? אני עם התבונה והפכחות-זו שעליה אתה אומר "חוש שישי לאנשים ומעשים"- אפילו אני לא יודעת את התשובה. אז בעוד אני חושבת ותוהה, עוד כמה זמן הגלגל יהיה הפוך. אתה זה שתצטרך להיות רגיש יותר ומפשר כי אני אקבל את מה שליבי כמה אליו ואז הכל יהיה אמיתי והוגן. הכח יהיה מאוזן ואז אוכל לדעת האם שקעתי בכחול לחינם או שאתה אכן הפכת עורך …
