לפעמים קורה לכם

[sarabr]

לפעמים קורה לכם

שיש לכם תקופה שאתם צריכים לגרור את עצמכם לאימונים כי פשוט לא בא לכם לבוא? מה אתם עושים במקרה כזה?

 

[מיתר נדיר]

הולכים לחפש מורה אחר ../images/Emo10.gif

לפחות זה מה שאני עשיתי.

 

[סלבו לוי]

כן ולא.

נכון, שאם מתעצלים לבוא לאימונים דרך קבע, אזי המורה לא גורם לתלמידים שלו לרצות להגיע לשיעורים. מאידך, לכל אחד יש ימים טובים יותר וטובים פחות. בכל תחום בחיים, כמו גם באומנות לחימה.

 

[sarabr]

קצת קיצוני מדי, לא?

אני חושבת שזו בסך הכל תקופה. אחרי הכל אני אוהבת את המכון ואני לא אעזוב רק בגלל קצת עצלנות... פשוט רציתי לדעת מה עם אנשים אחרים.

 

[מיתר נדיר]

תלוי באורך התקופה.

אם מדובר ביום-יומיים או שבוע, אז בטח שזה קיצוני. אם מדובר בחודש חודשיים, אז בהחלט אני עומדת מאחורי מה שאמרתי. טוב, זה גם עניין של אופי. אני למשל, פדלאה איומה, ובעצם בשמונה שנים שאני מתאמנת היו אולי עשרה אימונים שלא באתי אליהם בהרגשה של "אין לי כוח" ו"לא בא לי". הלכתי בכל זאת, כי ידעתי שברגע שהאימון יתחיל זה יעבור. ברגע שנהיה מצב שהרגשת ה"לא בא לי" נשארה איתי לאורך כל האימון, הבנתי שאני צריכה להזיז את עצמי למקום אחר.

 

[WhiteBear]

אני עם מיתר. כשאני הרגשתי כך

התמדתי הרבה זמן (כך זה ניראה), ובסוף הפסקתי. חזרתי להתאמן במשהו אחר רק אחרי שנה. אבל מידי פעם מרגישים עייפות חומר, ופשוט לוקחים מנוחה. לפעמים מגלים שלא רוצים לחזור. לפעמים, טוב שכך. אתה רוצה לספר עוד פרטים

 

[מוסאשי]

סריגה ומקרמה.

בימים שמרגישים אפורים, ואין כח להתאמן, הכי חשוב לבוא להתאמן. ההרגשה הטובה של אחרי האימון מתגמלת מאוד אך זו לא הסיבה המרכזית לבוא: להתאמן, משמע לחיות את חייך בצורה שטובה יותר עבורך. (אם משפט זה אינו נכון לגביך אז כנראה שאתה צריך לעזוב). הנחת יסוד, שלפחות אצלינו נכונה, היא, שבאים להתאמן לכל החיים. תמיד יהיו גורמים בחיים שיפריעו לאימונים כמו עבודה, לימודים, נישואין, הולדת ילדים, מחלות, נכויות וכו´. על מנת לקבל את ה"בונוס" שהאימונים מקנים, חשוב להתאמן באופן תדיר ולא לוותר על אף אימון במסגרת המגבלות. ויתור על אימון יוביל לויתור נוסף וכן הלאה, ולבסוף יוביל לעזיבה למרות שלהתאמן, זה דבר שמתאים לך ומשלים אותך. (אם אכן אתה עומד בתנאי הראשון המוזכר למעלה). כדי לעזוב שיטת אימון ו/או מדריך צריך סיבה טובה. יום רע אינה אחת הסיבות. במאמר מוסגר אני אוסיף, שלעזיבה כמעט תמיד ילווו תרוצים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות. לפעמים פשוט השיטה לא מתאימה למתאמן. לדעתי אסור לעשות הפסקה במצב כזה בגלל אותן הסיבות שהזכרתי . צריך לחפור בהרגשות ובסיבות לבעיה ואז להחליט : אם מתאמנים אז מתאמנים, גם שפחות מתאים. ואם לא , תמיד אפשר לעבור לחוג סריגה ומקרמה.

 

[לורנס איש ערב]

קורה, בטח שקורה

גם למורעלים שבינינו. אני חושב שאת צריכה לשאול את עצמך למה זה קורה לך. אם באופן כללי את מרגישה שאת אוהבת את המכון ואת השיטה, כנראה שאלה סתם ימים שאין לך בהם כוח, וזה קורה לכל אחד, הרי כולנו בני אדם. חשוב לבוא בכל זאת ולהמשיך, לבחון את עצמך כלוחמת גם בימים שבהם אין לך חשק להתאמן. נקודה נוספת. גיצ´ין פונקושי, מי שהביא את הקראטה מאוקינאווה ליפן וייסד את סגנון השוטוקאן קראטה, כתב פעם מאמר על הדברים העיקריים שתלמיד קראטה צריך להקפיד עליהם. הוא ציין שלכל תלמיד יש בשלב מסוים מעין הרגשה של דריכה במקום שגורמת לו לרצות להפסיק. הוא טוען שדווקא התקופה הזו היא תקופת המבחן שהתלמיד הרציני צריך לעבור אותה. בכל מקרה, אני לא חושב שעל סמך כמה ימים של עצלנות את צריכה לנקוט בצעד דרסטי כמו עזיבת המכון. עזיבת דוג´ו נעשית רק בשלב שבו האדם מרגיש שבאמת מקומו לא שם (למרות שלפעמים זה נעשה סתם בגלל אילוצי החיים). מקווה שעזרתי, לורנס

 

[budoka]

אני עם לורנס

תחושת "לא בא לי" בדרך-כלל קיימת לפני השיעור, ומוחלפת בתחושת "טוב שהבאתי את התחת העצלן שלי לכאן" אחרי השיעור. אם זה המצב, אז הסיבה לחוסר החשק לא קשורה למורה או לשיטה שלי, אלא לאהבה שיש ביני לבין הכורסא שלי. אם אין תחושת הנאה מהשיעורים במשך זמן רב (לא פחות משלושה חודשים, לדעתי), אז מדובר בחוסר התאמה לדוג´ו/מורה/שיטה.