לבשה {טריגר}
תודה רבה. כל מילותייך הן אמת אחת גדולה. המצב של הפגיעות והכאב הוא מצב כ"כ שביר, רגיש ועדין, עד כדי כך שיש לי ממש פחד ממשי מלהרגיש אותו,
במיוחד שהוא לא מזכיר לי דברים טובים במיוחד. אבל את לגמרי צודקת שעיקר הנסיון הוא לא המשבר עצמו אלא דרך ההתמודדות איתו.
מה שהיה לי אתמול, שזה שהייתי בבית, היה לי סתם מן יום חופש כזה,
ואני לומדת עיסוי, אז סתם הזמנתי חברה לבוא אליי, ועיסיתי אותה.
קיבלתי אותה כשאני לבושה עם מכנסיים, פה יש לציין שאני באה מבית דתי, עם חינוך דתי, וההורים שלי {אמא שלי}, גידלה אותי ללכת עם חצאיות.
לפני בערך חצי שנה, התחלתי על דעת עצמי, ללכת עם מכנסיים.
החברה שבאה אליי אתמול, היא חברה מימי התיכון, בתקופה שעוד הלכתי רק עם חצאיות.
כשאמא שלי ראתה את החברה אתמול, היא אמרה לה:
"בבקשה, תסתכלי על תמרה, תראי איך היא השתנה לרעה. בטח היית מופתעת לראות אותה, הבית שלנו עובר הרבה דברים".
אני התביישתי נורא, ממש נכמר לבי, ונכמרו פניי, אני רגילה אבל לאמא פוגענית ומשתלחת, שאין מעצור לפיה.
חברה שלי חמודה, וניסתה להגן עליי, ואמרה: "לא, מה פתאום, ממש לא מופתעת, אני אוהבת אותה אותו דבר וחיבקה אותי".
כך סיפור ראשון. כואב ופוגע.
סיפור שני:
אמא שלי קנתה 2 קופסאות של קורנפלקס מיוחד.
אחד מהם היא החביאה בחדרה, את השני היא שמה במטבח.
נכון כל בן אדם נורמלי שרואה אוכל במטבח מבין שהוא יכול לאכול ממנו? אז בבית של אמא שלי כנראה זה לא כך.
כשאמא שלי הגיעה הבייתה, היא נכנסה לחדר שלי, וצעקה עליי מאוד, שאכלתי מהקורנפלקס הזה {הנה, כבר אני מתחילה להתבייש}.
ודרשה שאני אקנה אחד חדש, כי היא תכננה להעניק את הקורנפלקס הזה למישהו אחר.
כמו תמיד שהיא תוקפת ככה ללא פרופורציה, אני נכנסת להלם, ולא יכולה להגיב.
אתמול הצלחתי להגיד לה, תשכחי מזה, אני ממש לא עומדת לקנות אחד חדש, הקורנפלקס הזה היה במטבח, אז אכלתי ממנו.
אמא הייתה בהלם מהתעוזה שלי להגיד דבר כזה.
יצאה מחדרי והמשיכה להסתובב בבית, משתלחת ועצבנית, "למה אני צריכה לפרנס את כולם בבית הזה? למה אני צריכה לפרנס את תמרה" וכו.
נפגעתי, בכיתי. אין מה לעשות אבל, כי זו היא היא.
אחרי זה, ההורים שלי שניהם ישבו במטבח ולמדו.
הלכתי למטבח, וסיפרתי לאבא שלי, תוך כדי זה גם בכיתי.
יש עוד קצת המשך, אבל זה פחות משנה, את התחושה הקשה של הפגיעות, של הבושה, מאוד קשה להעביר במילים, אני מקווה שתצליחי לחוש בזה.
אני עוד ממש בטראומה, וממש חסרת חשק ומוטיבציה לעשות משהו.
קשה לי לחשוב שאמא שלי היא מפלצת, שהיא בנאדם כ"כ לא נדיב, בנאדם כ"כ קמצן, ושטחי וחיצוני.
אחרי שאני באתי לדבר גם עם אבא שלי, אז הם רבו, הילדים הקטנים האלה, הם רבו ואמא שלי התחילה לזרוק משפטים, וביקשה שאבא שלי ילך לדבר אתי,
ואבא שלי לא הסכים, הווא לא רצה להתערב, אז אמא שלי אמרה לו: שלך היו בעיות עם המשפחה שלך, עזרתי לך.
הם שניהם היו עצבנים וכועסים, ואסור לדון אנשים בשעת כעסם, אני יודעת את זה. אבל אני הייתי הקורבן במקרה הזה.
וזה היה מקרה נורא מציף, ונורא מכאיב וקשה.
התביישתי נורא, על עצמי ועליהם.
זה הסיפור לבשה
והדף הוא באמת סבלני
אני רק מתפללת שגם הלב שלי יהיה סבלני, שהדימוי העצמי והבטחון העצמי שלי, יהיו סבלניים ולא יאמינו לרוע שמשתלח כלפיהם, וסביבם.
יהיה טוב...
תמרה
