לפעמים בורחת...
לפעמים אני בורחת מעצמי.... לפעמים אני מתעלמת, כמו עיוורת, לפעמים אני "מוחקת" את עצמי... היום זה עוד יום כזה! חורף.... בלי מצב רוח אנשים רעים הערות או "עצות" של "נשמות טהורות" לוקחות אותי למקום אחר, ולא בהכרח מקום טוב יותר. למרות שאני השלמתי עם עצמי אני תמיד אבל תמיד בדיאטה.... למה? כי לא חשוב עד כמה אני יתיימר להיות שלמה עם עצמי.... עמוק בפנים בנפש יש סדק.... סדק שעם כל הערה עם כל מבט מזלזל, גדל מעט. תחילה זה לא מורגש אבל כמו עכביש שקורה את רשתו הסדק מתרחב ומפתשט וזורע בדרכו הרס שנאה עצמית כאב וכעס. ואני?... אני בוחרת לברוח, להתעלם, לעצום עיניים. וכשאני עם עצמי, לבד, בחושך אני מרגישה איך הסדק נפער, קשובה דרוכה ובעיקר מפחדת לפתוח את הפצע הזה. מוזר איך הפכתי אני עצמי לתיבת פנדורה שמאיימת להיפתח עליי..... אני יודעת שמחר אני יקום בבוקר והעולם יראה לי אחרת אולי אופטימי יותר... כי בלילה בחושך בשקט ובלי שאף אחד ירגיש... אני יברח שוב מעצמי
לפעמים אני בורחת מעצמי.... לפעמים אני מתעלמת, כמו עיוורת, לפעמים אני "מוחקת" את עצמי... היום זה עוד יום כזה! חורף.... בלי מצב רוח אנשים רעים הערות או "עצות" של "נשמות טהורות" לוקחות אותי למקום אחר, ולא בהכרח מקום טוב יותר. למרות שאני השלמתי עם עצמי אני תמיד אבל תמיד בדיאטה.... למה? כי לא חשוב עד כמה אני יתיימר להיות שלמה עם עצמי.... עמוק בפנים בנפש יש סדק.... סדק שעם כל הערה עם כל מבט מזלזל, גדל מעט. תחילה זה לא מורגש אבל כמו עכביש שקורה את רשתו הסדק מתרחב ומפתשט וזורע בדרכו הרס שנאה עצמית כאב וכעס. ואני?... אני בוחרת לברוח, להתעלם, לעצום עיניים. וכשאני עם עצמי, לבד, בחושך אני מרגישה איך הסדק נפער, קשובה דרוכה ובעיקר מפחדת לפתוח את הפצע הזה. מוזר איך הפכתי אני עצמי לתיבת פנדורה שמאיימת להיפתח עליי..... אני יודעת שמחר אני יקום בבוקר והעולם יראה לי אחרת אולי אופטימי יותר... כי בלילה בחושך בשקט ובלי שאף אחד ירגיש... אני יברח שוב מעצמי