לפזר את העננה
את ההודעה הזו אני כותבת בשמי ובשמי בלבד ומבקשת להבהיר למי שחשב אחרת, שלאוריגמי ולי יש שני קולות, אנחנו לא יישות אחת – רק שני אנשים שלקחו על עצמם לעבוד ביחד לטובת הפורום הזה. מאתמול אני מסתובבת עם עננה מעל הראש ובעיקר בפרצוף, עם השפעות מצטברות על המועקה שבלב. מרגישה שמשהו פה לא בסדר. כמו פסנתר שיצא מכיוון אם תרצו. גם לי קשה עם כעס, וביקורת, עלבונות שנזרעו עם או בלי כוונה, קשה היה לי תמיד - אבל עם הזמן למדתי שלפעמים כבוד הדדי, ולגיטימציה מלאה שיש למגוון של דיעות, רגשות ורגישויות - יכולים לפעמים למזער את הנזקים של הכעס ונגררותיו - כי לי באופן אישי - הכי קשה עם זה. עם המחיר. בויכוח "ההוא" בפורום פסיכולוגיה אני מצדדת דווקא ביעל, כעס הוא לגיטימי, תמיד, אבל לכעס בלתי נשלט יכולות להיות השפעות הרסניות. אני חברה בפורום הזה כבר כמה? שנה? המקום הזה הוא בית בשבילי. הוא קבוצת התמיכה שלי, הוא המקום שתמיד ידע לקבל אותי לחיקו בחיבוק מנחם ותבונה אין קץ כשהיה קשה, כשהיה מפחיד, כשהיה עצוב, תמיד. הבית הזה היה תמיד ייחודי בעיניי בכל מה שקשור לרגישות. ולא רק בעיניי, תמיד חשבתי שמה שמשך לכאן אנשים הייתה האיכות, והרגישות העצומה לכאב של אחר, יד ביד עם קבלה שלו ללא ביקורת, ללא שיפוט, ללא תנאי. היה לזה גם צד שני, והוא בעיניי אותו נפץ רגיש שהופעל כאן גם הפעם, הרגישות מצידה האחר, הציפייה לאותה מידת רגישות כשזה נוגע לכל אחד ואחד מהכותבים כאן, כן, גם כשלא מסכימים או לא נשמע למישהו הסגנון. וכמו שאני הבנתי את העניין על כך גם היה ה"פיצוץ" עם ווי נט והיום כמו אז אני עומדת מאחורי הדברים - ההנהלה שם שלא ראתה עצמה כחלק מהפורום, נהגה בכותבים בחוסר כבוד ובגסות אין קץ, ובעיניי הייתה אז העזיבה בלתי נמנעת כי חוסר המודעות של הצד הפוגע לחומרת מעשיו הפכה את המצב לנתון שלא איפשר לי את הבטחון שפגיעה כזו לא תישנה. אני מביאה את דוגמת ווי-נט כי ביומיים האחרונים פתאום הרגיש לי קצת דז'ה וו, והתחלחלתי. המקרה משבוע שעבר אינו דומה למה שקרה שם, אבל לי יש חשש שהפירושים שניתנו כאן ע"י כמה חברים נפגעים או תוהים הם דומים, ושההשלכות יהיו דומות, וזה נראה לי כל כך הרסני ולא פרופורציונלי... ושלא יובן כאן חלילה שאין בעיניי לגיטימציה לעוצמת הפגיעה שחשו הנפגעים, עם מי שנפגע אין לי לרגע ויכוח - עם הכוונה לפגוע, יש ויש. הנקודה העיקרית שלי היא, שלא נראה לי נכון להרוס את הבית הזה בשל כך, כי ההבדל בין המקרה ההוא למקרה הזה - הוא קודם כל שאני באה מתוך הפורום, אני רואה עצמי חלק ממנו, חברה שוות זכויות ככל כותב אחר. הסיבה העיקרית שבשמה נעתרתי לבקשת אוריגמי ותפוז להצטרף לניהול, היא השמירה על אופיו של הפורום הזה, הפינה הזו שכל כך חשובה לי, ולא פחות מכך – השגת היעד שעליו הוסכם בין חברי הפורום – לתת למקום הזה שלנו עתיד במקום חדש. יש לי שריטה - אני מוכנה לעשות הרבה בשביל שלום בית. בהרבה מקרים בעברי זה עלה לי ביוקר העניין הזה, אבל כזו אני - נראה לי בזבוז מוחלט של אנרגיות להשקיע במריבות, מדון, מאבקי כוח, תרגילי מנהיגות, עלבונות ומשחקי כבוד בסגנון "שאני אתנצל"? אין בעיניי שום פחיתות כבוד בהתנצלות, נהפוך הוא. גדולה בעיניי היכולת למחול לפעמים על הכבוד ולהתנצל בפני מי שנפגע, על אחת כמה וכמה אם הפגיעה נעשתה בטעות. מעדיפה להשקיע את אותן אנרגיות בהליכה זהירה, ובמקומות שזה נדרש בשימת לב על רגישות. יותר נעימות לי התוצאות של השקעה כזו. קשה לי מצד שני להיות מהצד השני. הצד הנפגע. קשה לי להיות מהצד שהחליט "לעשות מעשה", לנקוט עמדה, לרדת מהטריבונה ולפעול למען המשכיותה של הקבוצה הזו, וזוכה לקיתונות של ביקורת וחלוקת ציונים מהיציע על הסגנון והדרך שעוד לא נעשו בה 100 המטרים הראשונים, אבל כבר מכאן נצפית בעיה שלא רואים מהטריבונה – ושיקול הדעת מורה שלטובת כל הקבוצה והאינטרס המשותף – כדאי ליידע ולהתריע . אבל כולנו בני אדם, וקורה שבלהט הדברים דורכים לאחר על יבלות, רגישויות - בעיקר כשאתה בעיצומו של מסע לקראת מקום שמלכתחילה נועד לשמש "בית" שנעים בו לרגישים, כואבים, אנשים. מסע משותף אני רוצה להאמין. ומקוה שבחברים שלי כאן יש את התבונה, הכוחות ובעיקר האכפתיות למקום הזה שלנו, שלא ניתן לכל משבר להעיף את הגג ולמוטט את הקירות. מקווה שהועלתי במשהו להתפזרות העננות, נועה.
את ההודעה הזו אני כותבת בשמי ובשמי בלבד ומבקשת להבהיר למי שחשב אחרת, שלאוריגמי ולי יש שני קולות, אנחנו לא יישות אחת – רק שני אנשים שלקחו על עצמם לעבוד ביחד לטובת הפורום הזה. מאתמול אני מסתובבת עם עננה מעל הראש ובעיקר בפרצוף, עם השפעות מצטברות על המועקה שבלב. מרגישה שמשהו פה לא בסדר. כמו פסנתר שיצא מכיוון אם תרצו. גם לי קשה עם כעס, וביקורת, עלבונות שנזרעו עם או בלי כוונה, קשה היה לי תמיד - אבל עם הזמן למדתי שלפעמים כבוד הדדי, ולגיטימציה מלאה שיש למגוון של דיעות, רגשות ורגישויות - יכולים לפעמים למזער את הנזקים של הכעס ונגררותיו - כי לי באופן אישי - הכי קשה עם זה. עם המחיר. בויכוח "ההוא" בפורום פסיכולוגיה אני מצדדת דווקא ביעל, כעס הוא לגיטימי, תמיד, אבל לכעס בלתי נשלט יכולות להיות השפעות הרסניות. אני חברה בפורום הזה כבר כמה? שנה? המקום הזה הוא בית בשבילי. הוא קבוצת התמיכה שלי, הוא המקום שתמיד ידע לקבל אותי לחיקו בחיבוק מנחם ותבונה אין קץ כשהיה קשה, כשהיה מפחיד, כשהיה עצוב, תמיד. הבית הזה היה תמיד ייחודי בעיניי בכל מה שקשור לרגישות. ולא רק בעיניי, תמיד חשבתי שמה שמשך לכאן אנשים הייתה האיכות, והרגישות העצומה לכאב של אחר, יד ביד עם קבלה שלו ללא ביקורת, ללא שיפוט, ללא תנאי. היה לזה גם צד שני, והוא בעיניי אותו נפץ רגיש שהופעל כאן גם הפעם, הרגישות מצידה האחר, הציפייה לאותה מידת רגישות כשזה נוגע לכל אחד ואחד מהכותבים כאן, כן, גם כשלא מסכימים או לא נשמע למישהו הסגנון. וכמו שאני הבנתי את העניין על כך גם היה ה"פיצוץ" עם ווי נט והיום כמו אז אני עומדת מאחורי הדברים - ההנהלה שם שלא ראתה עצמה כחלק מהפורום, נהגה בכותבים בחוסר כבוד ובגסות אין קץ, ובעיניי הייתה אז העזיבה בלתי נמנעת כי חוסר המודעות של הצד הפוגע לחומרת מעשיו הפכה את המצב לנתון שלא איפשר לי את הבטחון שפגיעה כזו לא תישנה. אני מביאה את דוגמת ווי-נט כי ביומיים האחרונים פתאום הרגיש לי קצת דז'ה וו, והתחלחלתי. המקרה משבוע שעבר אינו דומה למה שקרה שם, אבל לי יש חשש שהפירושים שניתנו כאן ע"י כמה חברים נפגעים או תוהים הם דומים, ושההשלכות יהיו דומות, וזה נראה לי כל כך הרסני ולא פרופורציונלי... ושלא יובן כאן חלילה שאין בעיניי לגיטימציה לעוצמת הפגיעה שחשו הנפגעים, עם מי שנפגע אין לי לרגע ויכוח - עם הכוונה לפגוע, יש ויש. הנקודה העיקרית שלי היא, שלא נראה לי נכון להרוס את הבית הזה בשל כך, כי ההבדל בין המקרה ההוא למקרה הזה - הוא קודם כל שאני באה מתוך הפורום, אני רואה עצמי חלק ממנו, חברה שוות זכויות ככל כותב אחר. הסיבה העיקרית שבשמה נעתרתי לבקשת אוריגמי ותפוז להצטרף לניהול, היא השמירה על אופיו של הפורום הזה, הפינה הזו שכל כך חשובה לי, ולא פחות מכך – השגת היעד שעליו הוסכם בין חברי הפורום – לתת למקום הזה שלנו עתיד במקום חדש. יש לי שריטה - אני מוכנה לעשות הרבה בשביל שלום בית. בהרבה מקרים בעברי זה עלה לי ביוקר העניין הזה, אבל כזו אני - נראה לי בזבוז מוחלט של אנרגיות להשקיע במריבות, מדון, מאבקי כוח, תרגילי מנהיגות, עלבונות ומשחקי כבוד בסגנון "שאני אתנצל"? אין בעיניי שום פחיתות כבוד בהתנצלות, נהפוך הוא. גדולה בעיניי היכולת למחול לפעמים על הכבוד ולהתנצל בפני מי שנפגע, על אחת כמה וכמה אם הפגיעה נעשתה בטעות. מעדיפה להשקיע את אותן אנרגיות בהליכה זהירה, ובמקומות שזה נדרש בשימת לב על רגישות. יותר נעימות לי התוצאות של השקעה כזו. קשה לי מצד שני להיות מהצד השני. הצד הנפגע. קשה לי להיות מהצד שהחליט "לעשות מעשה", לנקוט עמדה, לרדת מהטריבונה ולפעול למען המשכיותה של הקבוצה הזו, וזוכה לקיתונות של ביקורת וחלוקת ציונים מהיציע על הסגנון והדרך שעוד לא נעשו בה 100 המטרים הראשונים, אבל כבר מכאן נצפית בעיה שלא רואים מהטריבונה – ושיקול הדעת מורה שלטובת כל הקבוצה והאינטרס המשותף – כדאי ליידע ולהתריע . אבל כולנו בני אדם, וקורה שבלהט הדברים דורכים לאחר על יבלות, רגישויות - בעיקר כשאתה בעיצומו של מסע לקראת מקום שמלכתחילה נועד לשמש "בית" שנעים בו לרגישים, כואבים, אנשים. מסע משותף אני רוצה להאמין. ומקוה שבחברים שלי כאן יש את התבונה, הכוחות ובעיקר האכפתיות למקום הזה שלנו, שלא ניתן לכל משבר להעיף את הגג ולמוטט את הקירות. מקווה שהועלתי במשהו להתפזרות העננות, נועה.
