לפוש ולכולם
לכולנו רק רציתי לומר שיש חיים אחרי כאב האובדן בגיל 20.5 גוייסתי למילואים למלחמת יום הכיפורים זה היה ביום שבת אחה``צ הפלוגה שלי יועדה להגיע לתל אביטל בגולן אי אפשר היה להגיע הדרך לגולן נחסמה התנהלו קרבות קשים כי הסורים כבשו כמעט את כל הגולן ואותנו השאירו למטה בהמתנה גם חברי גוייס לחטיבה בה שירתנו בסדיר אני שירתתי ביחידה אחרת במילואים לא נפגשנו ביום ראשון בזמן ההמתנה עלה בי צורך חזר להגיע לבית חולים צפת הרגשתי שאני חייבת להגיע לשם ביקשתי התחננתי וקיבלתי אישור ל4 שעות נסעתי הגעתי לבית חולים לחדר המיון רק כדי לקבל את הבשורה שהוא נהרג באותה שניה חברתי שעבדה שם לא נתנה לי לראות אותו הוא נחמץ למוות מתחת לסמיטרליר בשניה אחת חרב עלי עולמי כל חלומותינו התנפצו לרסיסים חזרתי למקום ההמתנה בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי הבכי לא פסק במשך שעות חברי לפלוגה דאגו מאד ולא יודעו איך לעזור הרסר החליט לפנות אותי למרפאה הקרובה הרופא פשוט הזריק לי זריקת הרגעה חזרנו למקום ונרדמתי באוטובוס יום שני קמתי לבוקר אטומה כהה מכאב והבכי נאטם באחת התקבלה החלטה הבנות חוזרות לבסיס האם הגברים עולים לגולן. לא יכולתי לישון,לא יכולתי לבכות והכאב חנק לא היתה לי ולשכמותי לגיטמציה להתאבל פשוט פקעת כאב שמכלה כל חלקה בגוף בנשמה עבדתי 72 שעות רצופות ללא שינה כלל דאגו שוב החברים וחיפשו עזרה הופנתי לרופא היחידה שהחליט על מתן כדורים ואני הסכמתי איבדתי את הרצון לחיות הכאב גדול היה מכדי שאתווכח אני שתמיד התנגדתי לטיפול בתרופות הסכמתי לקחתי את הכדורים ובמשך 4 ימים הסתובבתי כמו זומבי ראיתי את הכאב והצער בעיני חברי אך לא הבנתי על מה ולמה לא הייתי איתם כלל כל שרציתי זה להיות איתו בימים אלה בשורות האיוב על אובדני חברי זרמו ואני זומבית אמיתית לא מגיבה ביום הרביעי הגיעה בשורה קשה מאד וחברתי מזועזעת מתגובתי ניערה אותי וצעקה מה קורה לך את לא מגיבה אז הבנתי שהכדורים מכהים את נשמתי והחלטתי על דעת עצמי לא עוד כדורים רוצה להיות לחוש בכאב העצום ביקשתי לעזוב את העורף התקרבתי לאזורי הקרבות לגעת במוות רציתי לא במודע במלחמה זו איבדתי את רוב חברי משירותי הצבאי כל יום הביא עימו בשורה על אובדן חברים ואלה שנותרו הסתתרו כל אחד בכאבו לאחר שירות של 180 יום שוחררתי ממילואים וחזרתי לחיי האזרחים הכאב לא הרפה ביני לביני התאבלתי כלפי חוץ כאילו מאומה החיים ממשיכים בזמני התעלמו מחברות של לא ניתנה עזרה אנו הצטרכנו להתמודד לבד עם הקושי לא ניתנה הרשות לבכות היינו צריכות להיות חזקות הפתרון היה טיפול תרופתי ואני סירבתי לחיים יש כוח משלהם למדתי אהבתי הקמתי משפחה אני חיה היום אני רואה דברים בצורה שונה אז בשיא הכאב לא ראיתי דבר לפוש זאת היתה כוונתי ולמרקי שירתתי ב188 ליל מנוחה לכולם
לכולנו רק רציתי לומר שיש חיים אחרי כאב האובדן בגיל 20.5 גוייסתי למילואים למלחמת יום הכיפורים זה היה ביום שבת אחה``צ הפלוגה שלי יועדה להגיע לתל אביטל בגולן אי אפשר היה להגיע הדרך לגולן נחסמה התנהלו קרבות קשים כי הסורים כבשו כמעט את כל הגולן ואותנו השאירו למטה בהמתנה גם חברי גוייס לחטיבה בה שירתנו בסדיר אני שירתתי ביחידה אחרת במילואים לא נפגשנו ביום ראשון בזמן ההמתנה עלה בי צורך חזר להגיע לבית חולים צפת הרגשתי שאני חייבת להגיע לשם ביקשתי התחננתי וקיבלתי אישור ל4 שעות נסעתי הגעתי לבית חולים לחדר המיון רק כדי לקבל את הבשורה שהוא נהרג באותה שניה חברתי שעבדה שם לא נתנה לי לראות אותו הוא נחמץ למוות מתחת לסמיטרליר בשניה אחת חרב עלי עולמי כל חלומותינו התנפצו לרסיסים חזרתי למקום ההמתנה בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי הבכי לא פסק במשך שעות חברי לפלוגה דאגו מאד ולא יודעו איך לעזור הרסר החליט לפנות אותי למרפאה הקרובה הרופא פשוט הזריק לי זריקת הרגעה חזרנו למקום ונרדמתי באוטובוס יום שני קמתי לבוקר אטומה כהה מכאב והבכי נאטם באחת התקבלה החלטה הבנות חוזרות לבסיס האם הגברים עולים לגולן. לא יכולתי לישון,לא יכולתי לבכות והכאב חנק לא היתה לי ולשכמותי לגיטמציה להתאבל פשוט פקעת כאב שמכלה כל חלקה בגוף בנשמה עבדתי 72 שעות רצופות ללא שינה כלל דאגו שוב החברים וחיפשו עזרה הופנתי לרופא היחידה שהחליט על מתן כדורים ואני הסכמתי איבדתי את הרצון לחיות הכאב גדול היה מכדי שאתווכח אני שתמיד התנגדתי לטיפול בתרופות הסכמתי לקחתי את הכדורים ובמשך 4 ימים הסתובבתי כמו זומבי ראיתי את הכאב והצער בעיני חברי אך לא הבנתי על מה ולמה לא הייתי איתם כלל כל שרציתי זה להיות איתו בימים אלה בשורות האיוב על אובדני חברי זרמו ואני זומבית אמיתית לא מגיבה ביום הרביעי הגיעה בשורה קשה מאד וחברתי מזועזעת מתגובתי ניערה אותי וצעקה מה קורה לך את לא מגיבה אז הבנתי שהכדורים מכהים את נשמתי והחלטתי על דעת עצמי לא עוד כדורים רוצה להיות לחוש בכאב העצום ביקשתי לעזוב את העורף התקרבתי לאזורי הקרבות לגעת במוות רציתי לא במודע במלחמה זו איבדתי את רוב חברי משירותי הצבאי כל יום הביא עימו בשורה על אובדן חברים ואלה שנותרו הסתתרו כל אחד בכאבו לאחר שירות של 180 יום שוחררתי ממילואים וחזרתי לחיי האזרחים הכאב לא הרפה ביני לביני התאבלתי כלפי חוץ כאילו מאומה החיים ממשיכים בזמני התעלמו מחברות של לא ניתנה עזרה אנו הצטרכנו להתמודד לבד עם הקושי לא ניתנה הרשות לבכות היינו צריכות להיות חזקות הפתרון היה טיפול תרופתי ואני סירבתי לחיים יש כוח משלהם למדתי אהבתי הקמתי משפחה אני חיה היום אני רואה דברים בצורה שונה אז בשיא הכאב לא ראיתי דבר לפוש זאת היתה כוונתי ולמרקי שירתתי ב188 ליל מנוחה לכולם