לעזוב בית.
כבר שעות רבות שהטלפון לא מפסיק לצלצל. בתחילה, עוד עניתי. עכשיו אני כבר לא מתייחס אליו, נותן לו לצלצל ולצלצל ללא הפוגה, שעות על גבי שעות. לא קל, לא קל לעזוב בית. ווסט האם יונייטד היתה לי כבית הרחק מהבית במשך 6 שנים יפות וארוכות. את הלב, את הנשמה, את כל כולי השקעתי במועדון הלונדוני הזה. הגעתי לווסט האם כמאמן צעיר, בלי ניסיון באימון קבוצות בכירות. כבר עשיתי סיבוב של 3 עונות על קבוצת נערים א´ של צ´ארלטון והספקתי לאמן את קבוצת הנוער של לייטון אוריינט עונה וחצי. אבל אז הגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה, וזה בא לי בהפתעה גמורה. כששמעתי שמשרת המאמן בווסט האם פנויה, פניתי לסוכני וביקשתי ממנו להשיג לי את המשרה הזאת. המוניטין שלי כמאמן קבוצות נוער היה טוב, לאחר שבכל עונה ועונה שאימנתי הצלחתי לקחתא ליפות ולהשביח צעירים רבים וטובים. וטארנס בראון נתן לי את ההזדמנות, ועל זה אני אהיה חייב לו לנצח - הוא ראה את הפוטנציאל שבי, מאמן צעיר, להצעיד את קבוצתו אל עבר העתיד. קיבלתי מבראון יד חופשית בכל מה שקשור במועדון, ברכש, בשיחרורים ובחוזים, ובתמורה רצה רק להשאיר את המועדון בליגה. לא משימה קשה במיוחד, חשבתי לעצמי. נוכחתי לדעת שלווסט האם יש סגל כישרוני ביותר, שכלל 2 מההבטחות הגדולות ביותר של הכדורגל האנגלי - ג´ו קול וג´רמיין דפו. עם חיזוקים קלים בלבד, סיימתי עונה שקטה במרכז הטבלה עם המקום ה8 המכובד. עונה עברה, והמצב כמעט ונשמר אותו הדבר, למרות שהפעם סיימתי במקום ה5 עם כרטיס לאירופה. כרטיס שבוזבז בעונה שלאחר מכן בסיבוב הראשון. מקום 8, שוב. העונה הרביעית נפתחה כמו ה3 שקדמו לה - יום ניצחון, יום הפסד, יום תיקו. קבוצת מרכז טבלה בינונית, בלי הסכנות של התחתית הבוערת או המתח של הצמרת הסבוכה. קבוצת מרכז טבלה. פוטנציאל מבוזבז. במשך 3.5 עונות הצלחתי למשוך לקבוצתי מס´ כוכבים בינלאומיים, שלא קיבלו דקות בקבוצות הגדולות. רובי פאולר נשכח בנבכי הסגל של ליברפול, פאבלו איימאר לא קיבל קרדיט בוולנסיה, ראיירון דאייר ירד ליגה עם ניוקאסל ורצה להשאר בליגה הבכירה, סאם דלה בונה הצטרף לאחר חצי קריירה מבוזבזת בצ´לסי, ואריק באקה הגיע בשביל השכר. חצי העונה הבאה היתה פנטסטית, התעוררות של הקבוצה, ריצה מטורפת וכתישה של כל מה שזז, ואפילו כמה דברים שלו (אהמ צ´לסי אהמ). הריצה העניקה לנו מקום 3, ואפילו תואר - הגביע האנגלי. כמו שאומר הפתגם הידוע, עם האוכל בא התיאבון. והתיאבון אכן בא, בעיקר למס´ שחקנים שהרגישו שהמועדון קטן עליהם. רובי פאולר, חביב הקהל, ידיד טוב להמון שחקנים, ואדם שאישית מאד אהבתי שנמצא אצלי, החליט לנטוש עם תום חוזהו ולהצטרף לליברפול לקדנציה שנייה. העונה החמישית שלי באפטון פארק היתה לא רעה בכלל. מה לא רעה? פנטסטית. את ריצת האמוק של הקבוצה מסוף העונה שעברה גם הפגרה לא עצרה, ובמשך עונה שלמה רצתי בליגה ובסופו של דבר הבטחתי אליפות. אתם קולטים!? אליפות לווסט האם! הראשונה בהיסטוריה! עוד עונה חלפה לה, והפעם הליגה לא היוותה שום מכשול. הקבוצה סיימה את הליגה עם 96 נקודות והגביע. דאבל. אבל זהו. זה נגמר...זיכרונות רחוקים, שעולים לקול צילצול טלפון מרוחק. ההדלפה קרתה אתמול, מישהו מהמועדון הדליף לתקשורת שאני עומד לעזוב את הקבוצה. האוהדים מתקשרים ללא הפסקה להתחנן ולבקש שאני אשאר. משחקי האחרון בקבוצה התקיים אתמול, מגן הצדקה האנגלי. כבר 2 כאלה יש בארון של ווסטהאם בזכותי. את וומבלי גדשו 65,000 אוהדי ווסטהאם שכל המשחק רק דרשו את הישארותי בקבוצה. אהבה רבה יש לאוהדים האלה אלי, שהענקתי להם שימחת ניצחון ומתיקות של תואר, לראשונה מזה 26 שנים, זכייתה האחרונה של הקבוצה בגביע האנגלי. אני משאיר מאחורי קבוצה גדושה בכוכבים בינלאומיים, כמו כריסטיאן קיבו, וולטר סמואל, אנדריי מילבסקי, מארק דאלי, קאיירון דאייר, פאבליטו איימאר, טים פורד, מארק קר, ניקו קראנקר, דפו, אווה הופמאן ורונאלדיניו. אני עוזב כשמאחור 3 שנות בצורת, שאותן רדפו 3 שנות תהילה. ב3 השנים האחרונות קטפתי 2 אליפויות ליגה, 2 גביעים אנגליים, 3 מגני צדקה, פעמיים הגעתי לרבע גמר ליגת האלופות, וזכייה בגביע האינטרטוטו. זו המורשת שלי למועדון, שאולי יהפוך למועדון מפואר לשנים רבות, ואולי ישקע בחזרה. זהו. החלטתי סופית, אני עוזב את ווסטהאם. מיציתי את עצמי במועדון הזה, שהיה לי לבית, ואני עובר לאתגר הבא, לקבוצה הבינונית הבאה, שתספק לי ריגושים, שתהפוך אותי לבן בית. אני נוסע לניוקאסל, שעבר קבוצה אנגלית מכובדת, כיום זו עונתה הרביעית בליגת המשנה. המטרה - להחזיר את ווסטהאם לפרמיירליג, ולעשות לה מה שעשיתי לווסטהאם. והטלפון ממשיך לצלצל...
כבר שעות רבות שהטלפון לא מפסיק לצלצל. בתחילה, עוד עניתי. עכשיו אני כבר לא מתייחס אליו, נותן לו לצלצל ולצלצל ללא הפוגה, שעות על גבי שעות. לא קל, לא קל לעזוב בית. ווסט האם יונייטד היתה לי כבית הרחק מהבית במשך 6 שנים יפות וארוכות. את הלב, את הנשמה, את כל כולי השקעתי במועדון הלונדוני הזה. הגעתי לווסט האם כמאמן צעיר, בלי ניסיון באימון קבוצות בכירות. כבר עשיתי סיבוב של 3 עונות על קבוצת נערים א´ של צ´ארלטון והספקתי לאמן את קבוצת הנוער של לייטון אוריינט עונה וחצי. אבל אז הגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה, וזה בא לי בהפתעה גמורה. כששמעתי שמשרת המאמן בווסט האם פנויה, פניתי לסוכני וביקשתי ממנו להשיג לי את המשרה הזאת. המוניטין שלי כמאמן קבוצות נוער היה טוב, לאחר שבכל עונה ועונה שאימנתי הצלחתי לקחתא ליפות ולהשביח צעירים רבים וטובים. וטארנס בראון נתן לי את ההזדמנות, ועל זה אני אהיה חייב לו לנצח - הוא ראה את הפוטנציאל שבי, מאמן צעיר, להצעיד את קבוצתו אל עבר העתיד. קיבלתי מבראון יד חופשית בכל מה שקשור במועדון, ברכש, בשיחרורים ובחוזים, ובתמורה רצה רק להשאיר את המועדון בליגה. לא משימה קשה במיוחד, חשבתי לעצמי. נוכחתי לדעת שלווסט האם יש סגל כישרוני ביותר, שכלל 2 מההבטחות הגדולות ביותר של הכדורגל האנגלי - ג´ו קול וג´רמיין דפו. עם חיזוקים קלים בלבד, סיימתי עונה שקטה במרכז הטבלה עם המקום ה8 המכובד. עונה עברה, והמצב כמעט ונשמר אותו הדבר, למרות שהפעם סיימתי במקום ה5 עם כרטיס לאירופה. כרטיס שבוזבז בעונה שלאחר מכן בסיבוב הראשון. מקום 8, שוב. העונה הרביעית נפתחה כמו ה3 שקדמו לה - יום ניצחון, יום הפסד, יום תיקו. קבוצת מרכז טבלה בינונית, בלי הסכנות של התחתית הבוערת או המתח של הצמרת הסבוכה. קבוצת מרכז טבלה. פוטנציאל מבוזבז. במשך 3.5 עונות הצלחתי למשוך לקבוצתי מס´ כוכבים בינלאומיים, שלא קיבלו דקות בקבוצות הגדולות. רובי פאולר נשכח בנבכי הסגל של ליברפול, פאבלו איימאר לא קיבל קרדיט בוולנסיה, ראיירון דאייר ירד ליגה עם ניוקאסל ורצה להשאר בליגה הבכירה, סאם דלה בונה הצטרף לאחר חצי קריירה מבוזבזת בצ´לסי, ואריק באקה הגיע בשביל השכר. חצי העונה הבאה היתה פנטסטית, התעוררות של הקבוצה, ריצה מטורפת וכתישה של כל מה שזז, ואפילו כמה דברים שלו (אהמ צ´לסי אהמ). הריצה העניקה לנו מקום 3, ואפילו תואר - הגביע האנגלי. כמו שאומר הפתגם הידוע, עם האוכל בא התיאבון. והתיאבון אכן בא, בעיקר למס´ שחקנים שהרגישו שהמועדון קטן עליהם. רובי פאולר, חביב הקהל, ידיד טוב להמון שחקנים, ואדם שאישית מאד אהבתי שנמצא אצלי, החליט לנטוש עם תום חוזהו ולהצטרף לליברפול לקדנציה שנייה. העונה החמישית שלי באפטון פארק היתה לא רעה בכלל. מה לא רעה? פנטסטית. את ריצת האמוק של הקבוצה מסוף העונה שעברה גם הפגרה לא עצרה, ובמשך עונה שלמה רצתי בליגה ובסופו של דבר הבטחתי אליפות. אתם קולטים!? אליפות לווסט האם! הראשונה בהיסטוריה! עוד עונה חלפה לה, והפעם הליגה לא היוותה שום מכשול. הקבוצה סיימה את הליגה עם 96 נקודות והגביע. דאבל. אבל זהו. זה נגמר...זיכרונות רחוקים, שעולים לקול צילצול טלפון מרוחק. ההדלפה קרתה אתמול, מישהו מהמועדון הדליף לתקשורת שאני עומד לעזוב את הקבוצה. האוהדים מתקשרים ללא הפסקה להתחנן ולבקש שאני אשאר. משחקי האחרון בקבוצה התקיים אתמול, מגן הצדקה האנגלי. כבר 2 כאלה יש בארון של ווסטהאם בזכותי. את וומבלי גדשו 65,000 אוהדי ווסטהאם שכל המשחק רק דרשו את הישארותי בקבוצה. אהבה רבה יש לאוהדים האלה אלי, שהענקתי להם שימחת ניצחון ומתיקות של תואר, לראשונה מזה 26 שנים, זכייתה האחרונה של הקבוצה בגביע האנגלי. אני משאיר מאחורי קבוצה גדושה בכוכבים בינלאומיים, כמו כריסטיאן קיבו, וולטר סמואל, אנדריי מילבסקי, מארק דאלי, קאיירון דאייר, פאבליטו איימאר, טים פורד, מארק קר, ניקו קראנקר, דפו, אווה הופמאן ורונאלדיניו. אני עוזב כשמאחור 3 שנות בצורת, שאותן רדפו 3 שנות תהילה. ב3 השנים האחרונות קטפתי 2 אליפויות ליגה, 2 גביעים אנגליים, 3 מגני צדקה, פעמיים הגעתי לרבע גמר ליגת האלופות, וזכייה בגביע האינטרטוטו. זו המורשת שלי למועדון, שאולי יהפוך למועדון מפואר לשנים רבות, ואולי ישקע בחזרה. זהו. החלטתי סופית, אני עוזב את ווסטהאם. מיציתי את עצמי במועדון הזה, שהיה לי לבית, ואני עובר לאתגר הבא, לקבוצה הבינונית הבאה, שתספק לי ריגושים, שתהפוך אותי לבן בית. אני נוסע לניוקאסל, שעבר קבוצה אנגלית מכובדת, כיום זו עונתה הרביעית בליגת המשנה. המטרה - להחזיר את ווסטהאם לפרמיירליג, ולעשות לה מה שעשיתי לווסטהאם. והטלפון ממשיך לצלצל...
ומזתומרת לספר תאכלס? ינעל רבאק, אם לקח לי 4 חלקים ו1,000,000 מילים כדי לספר על עונה אחת בבילבאו, הייתי יושב חודש וחצי כדי לספר תאכלס על 6 עונות בווסט האם
