פס"ד רלוונטי ועזרה נוספת ....
אחרונה לעניין זה. קודם כל ב"כ המערער לפעמים שלטונות צה"ל הם שגורמים לנזק הראייתי שכן עפ"י הוראות תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות) התשמ"ו - 1986. על פי הוראת תקנה 2 לתקנה הנ"ל - "רשאי מוסד לבער תעודה שגרתית אם עבר עליהן הזמן הנקוב בטור ב' של התוספת הראשונה והמוסד מילא אחר הוראות פרק זה והגנז לא התנגד לביעורן".ב עיון בטור א' של התוספת הראשונה - בחלק ד' שכותרתו "מוסדות מערכת הבטחון וצה"ל" סעיף 8(4) נכתב: "טור א' טור ב' תיק רפואי של אדם שהופטר משירות בטחון בהגיעו לגיל 75" אם אינך בן 75 ושלא הגעת לגיל זה בעת שהגשת למשיב את תביעתך, והעובדה שתיקך הרפואי של המערער לא נמצא עד עצם היום הזה בארכיון צה"ל - שלטונות הצבא חטאו (לכאורה) כלפיך (עם זאת יש חובה הכרוכה בדיון ובהבאת ראיות לכך שהחומר הארכיוני אבד, מדוע אבד, מי אחראי לאובדנו, ואם בכלל היה חומר כזה). אגב, הוראה דומה לזו הקיימת בתקנות הארכיון ניתן למצוא גם בתוספת לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז - 1976 - שעל פיהן חייב תיק של חולה בבית חולים כללי, להישמר במשך תקופה של עשרים שנה לאחר האשפוז או הטיפול האחרון (ע.א. 6330/96 אורנה בנגר, קטינה ו-2 אח' נ. בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, חדרה, פ"ד נב(1) 145, 158-157).ו ההלכה היא כי בכל הקשור למחלות נפש הקלו בתי המשפט בדרישת "הרישום" של המחלה והסתפקו בעצם הרישום אודות קיום מחלה או הפרעה נפשית, וכאשר לא נמצא הרישום המקורי ניתן להוכיח את דבר הרישום או תוכנו בראיה משנית. אם הרישום המקורי אבד או אינו קיים עוד ניתן להוכיח את הרישום בעדות משנית (Secondaly evidence). אולם זה כפוף לחובת ההוכחה של רישום מקורי על חבלה רשומה או ראיה משנית על רישום זה. בפ"ד עא (י-ם) 5790/04 משרד הבטחון, אגף השיקום נ' כספי נורית נידונה שאלה דומה לעניין התיישנות בחבלה רשומה וראייה חדשה. שם נקבע, כי המנוח רשאי להוכיח את היות החבלה חבלה רשומה, בראיות משניות. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, נדחתה. בית המשפט העליון קבע, כי המנוח רשאי להוכיח את הנטען על-ידו באמצעות ראיות משניות. במידה ויצליח, יהיה עליו להראות כי מתקיימים התנאים הנוספים של סעיף 32א לחוק הנכים (ע"א 101/84 קצין התגמולים נ' אברהם כספי, פד"י מב(1) 177; (להלן - "פסק דין כספי"). פסק הדין ניתן בינואר 1988.ו משפנה המנוח לקצין התגמולים, הודע לו (ביום 29.9.88), כי אין מקום לשינוי ההחלטה המקורית, שכן "האיחור בהגשת הבקשה מקשה במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה".נ המנוח ערר על החלטה זו. לטענתו ראוי היה לאפשר לו הבאת ראיות בעל-פה, וכי אין קצין התגמולים רשאי להסתמך על נימוק שונה מהנימוק שניתן עוד בשנת 1981. קצין התגמולים הוא שגרם לחלוף הזמן.ב ועדת הערעורים קיבלה את ערר המנוח. נקבע כי אין הכרח שתהיה ראיה בכתב, וכי אפשרית גם עדות בעל-פה. ועדת הערעורים אף דחתה את טענת קצין התגמולים, באשר לקושי הראייתי לו טען.ו ועדת הערעורים אפשרה למנוח להגיש ראיות משניות, לרבות ראיות בעל-פה (להלן - "הערעור הראשון").נ על החלטה זו לא היה ערעור מטעם קצין התגמולים. בימ"ש קיבל שם את הערעור כי יש להכיר בו מיום הגשת התביעה ולא כאילו מדובר בהחלטה חדשה.