לספר או לא לספר?
אני יודעת שאף אחד לא יכול לענות על השאלה הזאת בשבילי אבל אשמח לשמוע תגובות אני בת 24 אני יודעת על עצמי כבר 4 שנים. ב4 שנים האלה השתנתי לגמרי למדתי סוף סוף להשלים עם עצמי. בתור ילדה תמיד הייתי שקטה וביישנית היום אני ההפף הגמור מזה אמא שלי חושבת שהשינויי שחל בי הוא בגלל עבודה שעבדתי בה לפני 4 שנים והיא שינתה אותי. היא לא יודעת את הסיבה האמיתית לשינוי שבי. למרות שאיפשהו אני מרגישה שהשלמתי עם עצמי, אני מרגישה אשמה, אשמה בשקרים שאני משקרת יום יום למשפחה שלי, על זה שאני שותקת, על זה שאני מסתירה מי אני באמת, והכי גרוע אני מרגישה רע על הכאב שאני יגרום להורים שלי על האכזבה. אני ילדה שכל הורה היה רוצה, תמיד הייתי טובה בלימודים אני לומדת באוניברסיטה יש לי עבודה מאוד מצליחה המון חברים ופשוט כל דבר שהורים רוצים מהבת שלהם חוץ מדבר אחד. למה אני מרגישה כ"כ רע בגלל שיש לי משהו 1 שהוא "פגם" בי משהו אחד שלא "מצויין" הגעתי למצב שלפעמים אין לי כח להתמודד עם זה ואני שונאת לשקר. לפני כמעט שנתיים עזבתי את הארץ ואני גרה בחו"ל אני משתדלת לא לדבר עם אחי לבד בטלפון כי בכל פעם שיש לנו שיחה הוא שואל אותי את אותה שאלה "נו יש מישהו?" השאלה הזאת הורגת אותי כי אני יודעת שאני לא יכולה לענות לו כן יש מישהי ובגלל הפחד הזה הקשר שלנו מתנתק המשפחה שלי באה לבקר אותי פה הרבה ושהם נמצאים פה אמא שלי כל הזמן מנסה לרמוז לי שהיא רוצה לדבר איתי על בנים, היא אף פעם לא הצליחה להבין למה אני לא רוצה לדבר על נושאים כאלה - היא חושבת שאני בנאדם סגור שלא אוהב לפרט על החיים הפרטים. כל פעם שהנושא עולה אני חוטפת עצבים וישר תוקפת ומנסה לשנות נושא, ואחרי זה אני מרגישה רע על זה ששקרתי. הייתה תקופה שפחדתי לספר כי חשבתי שהמשפחה שלי לא תקבל אותי ולא ירצו קשר איתי, היום אני לא חושבת שזה יקרה אבל אני לא יודעת בוודאות שמעתי סיפורים מאנשים שהיו בטוחים שהמשפחה תקבל את זה והם לא. למשפחה שלי מאוד חשוב מה אנשים יגידו עלינו, תמיד היינו המשפחה המושלמת כל המשפחה תמיד התגאתה בי ובאחי שאנחנו גאונים ומוכשרים ואלף ואחד סיבות למה אנחנו מושלמים אני יודעת שגם אם המשפחה שלי תקבל אותי המשפחה המורחבת לא ואני לא רוצה להעמיד את אמא שלי במצב שהיא צריכה להתמודד עם המשפחה שלה. חברים שלי אומרים לי שהמשפחה המורחבת לא צריכה לעניין אותי וזה נכון כי אחרי הכל זה החיים שלי לא של אף אחד אחר. הבעיה היא שהמשפחה המורחבת גרים פה בחו"ל ואיך נגדיר את זה - הם נכנסים לבנאדם לוריד. ונתחשב בעובדה שאני בת 24 אני רואה אותם מתחילים לשדך לי "יהודים איכותים" להכרות - לכו תסבירו להם שממש לא מעניין אותי מגברים בכל אופן אני לא יודעת איך אני ידע מה הרגע הנכון מתי לספר למשפחה? ואיך? לפני כמה חודשים באתי לביקור בארץ וספרתי לחברה הכי טובה שלי בילדות היא הייתה בהלם אבל היא קבלה את זה וזה קרב אותנו בחזרה היא ה"סטריטיית" הראשונה מהבית שלי שיודעת עלי והיה לי הכי קשה בעולם להגיד לה את זה וזה משהו שתכננתי במשך שנים לספר לה. אם היה לי קשה להגיד את זה לחברה טובה שידעתי שתקבל אותי איך אני יספר למשפחה שלי שאני לא רוצה לאכזב? אשמח גם לקבל תגובות מהורים ובכלל לכל מי שיש משהו לומר תודה שהקשבתם
אני יודעת שאף אחד לא יכול לענות על השאלה הזאת בשבילי אבל אשמח לשמוע תגובות אני בת 24 אני יודעת על עצמי כבר 4 שנים. ב4 שנים האלה השתנתי לגמרי למדתי סוף סוף להשלים עם עצמי. בתור ילדה תמיד הייתי שקטה וביישנית היום אני ההפף הגמור מזה אמא שלי חושבת שהשינויי שחל בי הוא בגלל עבודה שעבדתי בה לפני 4 שנים והיא שינתה אותי. היא לא יודעת את הסיבה האמיתית לשינוי שבי. למרות שאיפשהו אני מרגישה שהשלמתי עם עצמי, אני מרגישה אשמה, אשמה בשקרים שאני משקרת יום יום למשפחה שלי, על זה שאני שותקת, על זה שאני מסתירה מי אני באמת, והכי גרוע אני מרגישה רע על הכאב שאני יגרום להורים שלי על האכזבה. אני ילדה שכל הורה היה רוצה, תמיד הייתי טובה בלימודים אני לומדת באוניברסיטה יש לי עבודה מאוד מצליחה המון חברים ופשוט כל דבר שהורים רוצים מהבת שלהם חוץ מדבר אחד. למה אני מרגישה כ"כ רע בגלל שיש לי משהו 1 שהוא "פגם" בי משהו אחד שלא "מצויין" הגעתי למצב שלפעמים אין לי כח להתמודד עם זה ואני שונאת לשקר. לפני כמעט שנתיים עזבתי את הארץ ואני גרה בחו"ל אני משתדלת לא לדבר עם אחי לבד בטלפון כי בכל פעם שיש לנו שיחה הוא שואל אותי את אותה שאלה "נו יש מישהו?" השאלה הזאת הורגת אותי כי אני יודעת שאני לא יכולה לענות לו כן יש מישהי ובגלל הפחד הזה הקשר שלנו מתנתק המשפחה שלי באה לבקר אותי פה הרבה ושהם נמצאים פה אמא שלי כל הזמן מנסה לרמוז לי שהיא רוצה לדבר איתי על בנים, היא אף פעם לא הצליחה להבין למה אני לא רוצה לדבר על נושאים כאלה - היא חושבת שאני בנאדם סגור שלא אוהב לפרט על החיים הפרטים. כל פעם שהנושא עולה אני חוטפת עצבים וישר תוקפת ומנסה לשנות נושא, ואחרי זה אני מרגישה רע על זה ששקרתי. הייתה תקופה שפחדתי לספר כי חשבתי שהמשפחה שלי לא תקבל אותי ולא ירצו קשר איתי, היום אני לא חושבת שזה יקרה אבל אני לא יודעת בוודאות שמעתי סיפורים מאנשים שהיו בטוחים שהמשפחה תקבל את זה והם לא. למשפחה שלי מאוד חשוב מה אנשים יגידו עלינו, תמיד היינו המשפחה המושלמת כל המשפחה תמיד התגאתה בי ובאחי שאנחנו גאונים ומוכשרים ואלף ואחד סיבות למה אנחנו מושלמים אני יודעת שגם אם המשפחה שלי תקבל אותי המשפחה המורחבת לא ואני לא רוצה להעמיד את אמא שלי במצב שהיא צריכה להתמודד עם המשפחה שלה. חברים שלי אומרים לי שהמשפחה המורחבת לא צריכה לעניין אותי וזה נכון כי אחרי הכל זה החיים שלי לא של אף אחד אחר. הבעיה היא שהמשפחה המורחבת גרים פה בחו"ל ואיך נגדיר את זה - הם נכנסים לבנאדם לוריד. ונתחשב בעובדה שאני בת 24 אני רואה אותם מתחילים לשדך לי "יהודים איכותים" להכרות - לכו תסבירו להם שממש לא מעניין אותי מגברים בכל אופן אני לא יודעת איך אני ידע מה הרגע הנכון מתי לספר למשפחה? ואיך? לפני כמה חודשים באתי לביקור בארץ וספרתי לחברה הכי טובה שלי בילדות היא הייתה בהלם אבל היא קבלה את זה וזה קרב אותנו בחזרה היא ה"סטריטיית" הראשונה מהבית שלי שיודעת עלי והיה לי הכי קשה בעולם להגיד לה את זה וזה משהו שתכננתי במשך שנים לספר לה. אם היה לי קשה להגיד את זה לחברה טובה שידעתי שתקבל אותי איך אני יספר למשפחה שלי שאני לא רוצה לאכזב? אשמח גם לקבל תגובות מהורים ובכלל לכל מי שיש משהו לומר תודה שהקשבתם
