לסלוח ולאהוב...

[PoshKale]

לסלוח ולאהוב...

אני לא אוהב אנשים...זה לא סוד אצלי בקרב החברים והמשפחה. אבל ידוע שאני מאוד מאוד סלחן נדיב ואדיב, אני אוהב לראות אנשים מחייכים, אוהב לראות את הניצוץ בעיניהם, ואז אני מרגיש מה שהם מרגישים...אושר קטן ומרגיע... כל מי שביקש ממני סליחה אי פעם סלחתי לו... כל אחד....חוץ מאחד... וזה לא שלא הייתי רוצה לסלוח...אני מאוד רוצה...זה הטבע אצלי...אבל אני פשוט לא יכול...כשהוא ביקש ממני סליחה פעם ראשונה [לפני 3 חודשים בערך] הוא ישב מולי....אמר את מה שהיה לו להגיד...וחיכה לתגובה...ואני יושב מולו...לא יכול לדבר...רוצה להגיד...אני סולח לך...אני אוהב אותך....אבל אני לא יכול...יום אחד אני אהיה חייב לסלוח לו... אבל אני חושב...מה יקרה אם גם אז אני לא אצליח ? לא רק שזה יעיק לי על הנשמה...יותר גרוע...זה יכול לשבור אותו... את אבא שלי.

 

[naknik]

מזכיר לי משהו דומה ...

מזל שזה לא אני אבל חבל שזה אחי ובסוף כבר היה מאוחר מדי ...

 

[קרני]

אתה לא ממש חייב...

לסלוח עכשיו... אבל אולי אתה יכול לנסות להתחיל להבין... מערכת יחסים עם הורים זה דבר מאוד מורכב... מלא מטענים רגשיים, שלא ממש ניתנים לפתרון בין רגע. לפעמים אנשים סוחבים איתם מטענים כאלו במשך שנים, כי לא מצליחים ממש להתמודד, להתרכך, להבין, לשנות גישה ודיעה... ואם זה קורה, שהם מצליחים, או שהם מגלים שזה מאוחר מדי, או שהם מגלים שעוד ישנה האפשרות להביא את זה למקום יותר טוב... אני חושבת (תראו מי מדברת...) שצריך לנסות לפתור את הכל כמה שיותר מהר על מנת לא להצטער על כך מאוחר יותר. אני יודעת שבכל פעם אני מנסה קצת... נוחלת תבוסה מדי פעם, אבל מתקדמת בכיוון שאני רוצה להגיע אליו בסופו של דבר... צריך המון אנרגיה וסבלנות בשביל זה... לא, זה לא קל אני יודעת...