לנעה בלי אולי!!
לנעה. בלי אולי. התרגשתי. באמת התרגשתי. וחיבקתי וחייכתי. וגם את. אל תגידי שלא. נכון שפגישת האיחוד שלנו הייתה נפלאה??? ידעתי שנרגיש קצת נבוכות, הרי הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה שנולדת.. היית כזו חמודה. ואני בת 4 רדפתי אחרי אמא האחות שתיתן לי לראות אותך. אמא, צעקתי, איזו מדהימה. היא נותנת לי אצבע, והחיוך שעוד יגיע, כבר מרגישה אותו. "שני.. באמת.. היא לא שלך. זו לא בובה." אבל אמאאאאאא, היא כן.. ואני אוהבת אותה.. ורוצה אותה לעצמי. רוצה אחות שתדבר ותהיה איתי ונאהב.. שי פשוט לא מספיק. "אבל שני.....היא זרה. לא מדברים עם זרות. לא משנה כמה הם קטנות." אמא, אילו שטויות את מדברת? היא שלי. ואני אוהבת. וזהו. ואני אחייך אליה חיוכים אמיתיים כשהיא תראה אותי. אמיתיים. ונשיר ביחד מול המראה. "על מה את מדברת, ילדה?" "מתי תפגשי אותה?" "יש לה משפחה. והיא תהיה איתם" אמאאאאאא. אני צריכה להסביר לך הכל???? תראי. כתבתי לה מכתב קטן בין לב ללב. אני לא יודעת לכתוב. אבל אל תגלי לה, טוב? ויבוא יום ואני אפגוש אותה. והיא תדע. ואולי רק אולי נועה תחייך אליי. ועכשיו? ועכשיו יודעת. שזו אני ואת, בייב. ידעתי שהפגישה תהיה מושלמת. גם אם לא חשבנו כך אז.. היינו בבריכה. עד ירושלים הגעתי אליה. וחיבקתי אותה חזק חזק, וסיפרתי לה על הפגישה הראשונה וכמה זמן חיכיתי לראות אותה שוב. והיא התביישה.. אמרה שאני זרה.. ומה אני עושה בבית שלה בכלל.. הרגשתי רע.. הרי.. תמיד הכרתי אותה. וגם היא.. גם היא.. אז אמרתי לה. יש לי רעיון. תכתבי לי מכתב מכל הלב. מה שאת רוצה. אני אתן לך כתובת לשלוח. אפילו אספק לך בול. תכתבי לי מילה אחת. כמו שכתבתי לך לפני כל כך הרבה שנים. את זוכרת את המכתב? השארת אותו בלב. ואם תרגישי, תדעי. והלכתי.. קצת עצובה.. כי היא לא ידעה כמה אני יכולה להיות לא זרה.. והיום. בבוקר. קיבלתי מכתב רשום. וראיתי.. על המעטפה היה כתוב.. "אולי.. רק אולי..נועה" ופתחתי. והרגשתי. ואהבתי. וגם את.. כי היו כתובות 3 מילים "אוהבת גם. יודעת!" ופשוט קשה לי לחכות לפגישה הבאה שלנו, בלי עצב. ולא יהיה כעס.. ויהיה רק אני. את. ועוד כמה אנשים נפלאים אחרים. שלך, שני קיפודת הים
לנעה. בלי אולי. התרגשתי. באמת התרגשתי. וחיבקתי וחייכתי. וגם את. אל תגידי שלא. נכון שפגישת האיחוד שלנו הייתה נפלאה??? ידעתי שנרגיש קצת נבוכות, הרי הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה שנולדת.. היית כזו חמודה. ואני בת 4 רדפתי אחרי אמא האחות שתיתן לי לראות אותך. אמא, צעקתי, איזו מדהימה. היא נותנת לי אצבע, והחיוך שעוד יגיע, כבר מרגישה אותו. "שני.. באמת.. היא לא שלך. זו לא בובה." אבל אמאאאאאא, היא כן.. ואני אוהבת אותה.. ורוצה אותה לעצמי. רוצה אחות שתדבר ותהיה איתי ונאהב.. שי פשוט לא מספיק. "אבל שני.....היא זרה. לא מדברים עם זרות. לא משנה כמה הם קטנות." אמא, אילו שטויות את מדברת? היא שלי. ואני אוהבת. וזהו. ואני אחייך אליה חיוכים אמיתיים כשהיא תראה אותי. אמיתיים. ונשיר ביחד מול המראה. "על מה את מדברת, ילדה?" "מתי תפגשי אותה?" "יש לה משפחה. והיא תהיה איתם" אמאאאאאא. אני צריכה להסביר לך הכל???? תראי. כתבתי לה מכתב קטן בין לב ללב. אני לא יודעת לכתוב. אבל אל תגלי לה, טוב? ויבוא יום ואני אפגוש אותה. והיא תדע. ואולי רק אולי נועה תחייך אליי. ועכשיו? ועכשיו יודעת. שזו אני ואת, בייב. ידעתי שהפגישה תהיה מושלמת. גם אם לא חשבנו כך אז.. היינו בבריכה. עד ירושלים הגעתי אליה. וחיבקתי אותה חזק חזק, וסיפרתי לה על הפגישה הראשונה וכמה זמן חיכיתי לראות אותה שוב. והיא התביישה.. אמרה שאני זרה.. ומה אני עושה בבית שלה בכלל.. הרגשתי רע.. הרי.. תמיד הכרתי אותה. וגם היא.. גם היא.. אז אמרתי לה. יש לי רעיון. תכתבי לי מכתב מכל הלב. מה שאת רוצה. אני אתן לך כתובת לשלוח. אפילו אספק לך בול. תכתבי לי מילה אחת. כמו שכתבתי לך לפני כל כך הרבה שנים. את זוכרת את המכתב? השארת אותו בלב. ואם תרגישי, תדעי. והלכתי.. קצת עצובה.. כי היא לא ידעה כמה אני יכולה להיות לא זרה.. והיום. בבוקר. קיבלתי מכתב רשום. וראיתי.. על המעטפה היה כתוב.. "אולי.. רק אולי..נועה" ופתחתי. והרגשתי. ואהבתי. וגם את.. כי היו כתובות 3 מילים "אוהבת גם. יודעת!" ופשוט קשה לי לחכות לפגישה הבאה שלנו, בלי עצב. ולא יהיה כעס.. ויהיה רק אני. את. ועוד כמה אנשים נפלאים אחרים. שלך, שני קיפודת הים
