למקומך

למקומך

אני מרגישה כאילו
משהו בחיבור שלי למקום שלי אבד, אני אומרת לו.
אני צריכה את עזרתך למצוא אותו שוב.
עזור לי לחזור הביתה.

סמכתי עליו שיידע מה לעשות.
והוא ידע בדיוק מה אני צריכה.

חמש דקות

על הברכיים

ידיים מאחורי הגב

עיניים עצומות

חשבי על שליטתי בך

ועל צייתנותך והתמסרותך אלי.


כן, אדוני.
ואני ממהרת למקומי.

בחצי הדקה הראשונה אני מתקשה להתרכז -
אבל אח"כ הכל מגיע בזה אחר זה -
האהבה, התשוקה, השליטה והכניעה,
ההענקה והנתינה,
הקשרים והשחרור
הקרקע והחלל

שברי תמונות
מערבולת של תחושות
והכל מתחבר

ואז ההבנה -
הוא ידע בדיוק מה אני צריכה
הוא מכיר אותי, יודע אותי
בכל מובן אפשרי
הרגעים האלה תמיד מהממים אותי.
אז אני מתרגשת, מאוד,
וזה מטלטל והדמעות מציפות,
אני מופתעת למצוא את עצמי בוכה
המומה עד כמה הרגע הזה עוצמתי.
ואז תמונה ברורה שלו, במלוא הדרו
מחבק, מנשק, והמבט האוהב הזה...

השעון שכיוונתי מצלצל.
עברו חמש דקות.


__________________
חזרתי הביתה;
מעולם לא עזבתי.
ושום דבר לא באמת אבד -
רק היה זקוק לכוונון וחידוד.

תודה לך, אהובי.
אתה מאסטר אמיתי
 
את יודעת, זה לא מובן מאליו,

שליטה בשלט רחוק.

אני גם חושבת שזה לא רק היכולת שלו להחזיר אותך למקומך,
אלא גם את, החיבור שלך למקום הזה.
זה מאמץ משותף.
 
נשיקת חצות


כנראה שדווקא היום הוא לא יוכל להיות כאן איתי, לפתוח את השנה החדשה.
"אז מה עם נשיקת החצות שלי?" אני שואלת.
"דמייני שאני מנשק אותך בחצות בדיוק."
"אני תמיד מדמיינת שאתה מנשק אותי אם אתה לא שם לעשות את זה באמת. בכלל - אני תמיד רוצה לנשק אותך. אני לא צריכה שעה מיוחדת בשביל זה."
"בדיוק."

______________________
שנה טובה לכולם!
 
חשוב שיש מישהו אחד לפחות

שיכול לאזן, לאפס ולהחזיר אותך למקומך...

לפחות אם אנחנו לא מצליחות

(אולי אנחנו צריכות לשקול וללמוד מהאדון שלך לנצליף בך וזה יעזור)

אבל כיף שיש את זה. ואם הבן אדם הזה זה גם המאסטר שלך. אז בכלל!!!
 
למעלה