הרגת אותי עם הפוסטמות
יש איזה מדור קבוע ב"הארץ" של ניר גונטז' שעושה שיחת טלפון מפתיעה לכל מיני אישי ציבור ושואל אותם שאלות לא כיפיות
וכל פעם זה חוזר על עצמו: "תפנה לדובר שלי"
והוא מתעקש: "אבל אני כבר מדבר איתך, אתה על הקו, והדברים הולכים להתפרסם, אז תגיב" ואין, לא עוזר כלום
והמעיים שלי היו מתכווצים כל פעם לקרא את הטור הזה ואת הבהמיות הזאת
רמות הייאוש שהגעתי אליהן ביחס למקום שבו נולדתי עברו מזמן כל אפשרות של תקווה או יכולת להסתכל על חצי הכוס המלאה
כי לא רק שאין לא חצי ולא רבע, אין אפילו טיפה אחת בכוס המחורבנת הזאת
הכל ריק והכל חרא. פשוט הכל.
תסתכל למשל פה בפורום הזה, ובפורטל הזה בכלל
ים של אהבלים שלא מבינים מה לא בסדר
וגם אם קצת פה ושם מסכימים איתך, אז לא באמת אכפת להם
הסיבה שאני לעולם לא אהפוך פעיל מבחינה פוליטית היא שאני מבין בדיוק את רמות הטמטום הבהמי שיש מסביבי, ואין מצב שאני אכלה את כוחותיי בשביל לנסות לשנות את הטמטום הזה
אני חי במדינה הזאת כמו רוח-רפאים, חוסך כסף רק בשביל לעוף מפה
אין מצב בעולם שאני מקים פה משפחה בחור-תחת הזה
כשאני קורא בחדשות על החייל הזה שדיברתי עליו אני חושב לעצמי "איזה פראייר! נותן מעצמו בשביל להגן על מדינת הפח הזאת, בלב שלם ובתמימות כזאת. וברגע האמת כשיש סכנה הוא כל כולו חדור רצון לעשות טוב ופועל בשביל לחסל את המחבל שבא להרע למדינתו האהובה ותראה מה הוא מקבל. אם הוא רק היה נוהג כמוני. מתחפר בפינה שלו. לא נותן מעצמו כלום, שום דבר לא היה קורה לו. מדינה כזאת רק מפגר יכול לאהוב."