Mr Blue Sky1
New member
למי כדאי לספר שיש לי אספרגר?
שלום לכולם
כבר הרבה זמן שלא יצא לי לכתוב כאן, אבל הפעם
החלטתי להתייעץ לגבי נושא שדי מעסיק אותי לאחרונה.
מאז שגיליתי שיש לי אספרגר (וזה קרה קצת לפני שהייתי בן 16)
התלבטתי לא פעם בשאלה מתי כדאי לספר על הקושי שלי,
והאם זה ישרת אותי, או שעלול דווקא לפגוע בי.
אני יכול לספר שבכיתה י"א קיימתי הרצאה בפני תלמידי כיתתי
ובה סיפרתי להם על הקושי שאני מתמודד איתו.
לצערי, ההרצאה לא הניבה פירות, והרגשתי שרוב התלמידים
לא 'שמו עליי' בכלל (חוץ מהמחנכת שתמיד השתדלה לעזור לי).
בקיץ של אותה שנה גם עבדתי, ולא שיתפתי בקושי שלי,
אבל זו הייתה עבודה של כמה שבועות כך שזה לא היה קריטי, בעיניי.
כשסיימתי את התיכון, התנדבתי לשירות לאומי, ושם שיתפתי בקושי
שלי כי הרגשתי שזה חשוב לשתף.
הבעיה התחילה כשהתחלתי את החיים האמיתיים שלי, אחרי השירות
הלאומי.
כיום למשל, אני עובד כבר שנה וחודשיים בסניף של ארומה
בכפר סבא, ועד היום לא שיתפתי את הבוסים שלי בכך שיש
לי אספרגר.אמי טוענת שהם מודעים לכך שיש לי קושי,
אבל לא בדיוק יודעים מהו.
כנ"ל לגבי אחראי המשמרת, אני לא יודע האם הם מודעים לקושי
שיש לי.
ואני שואל, האם חשוב ליידע אותם?
מצד אחד, אם איידע אותם זה יוכל לעזור לי בכך שהם יבינו
ממה נובעת השונות שלי.
למשל, אני עובד בפינוי כלים ולפעמים אני מפיל שאריות של אוכל
על הרצפה, אז אם אשתף אותם בקושי שלי הם יבינו ממה זה נובע.
מצד שני, אני חושש שהם עלולים להתחשב בי יתר על המידה,
ולהתייחס אליי כמו אל אדם עם צרכים מיוחדים, ואני לא מרגיש ככה
(יש אנשים שטוענים שיש לי צרכים מיוחדים, אבל אני לא מסכים עם הקביעה
הזו).
אותו הדבר גם לגבי לימודים.בקרוב אני מתכנן להתחיל ללמוד
במכללה למוסיקה, ולאמי חשוב ליידע את המנהל שיש לי אספרגר.
אבי לעומת זאת, טוען שבעיניו חשוב ליידע את כל אנשי הצוות.
אני ממש מבולבל, ולא יודע מה הכי טוב בשבילי.
מה דעתכם?
תודה ושבת שלום לכולם
שלום לכולם
כבר הרבה זמן שלא יצא לי לכתוב כאן, אבל הפעם
החלטתי להתייעץ לגבי נושא שדי מעסיק אותי לאחרונה.
מאז שגיליתי שיש לי אספרגר (וזה קרה קצת לפני שהייתי בן 16)
התלבטתי לא פעם בשאלה מתי כדאי לספר על הקושי שלי,
והאם זה ישרת אותי, או שעלול דווקא לפגוע בי.
אני יכול לספר שבכיתה י"א קיימתי הרצאה בפני תלמידי כיתתי
ובה סיפרתי להם על הקושי שאני מתמודד איתו.
לצערי, ההרצאה לא הניבה פירות, והרגשתי שרוב התלמידים
לא 'שמו עליי' בכלל (חוץ מהמחנכת שתמיד השתדלה לעזור לי).
בקיץ של אותה שנה גם עבדתי, ולא שיתפתי בקושי שלי,
אבל זו הייתה עבודה של כמה שבועות כך שזה לא היה קריטי, בעיניי.
כשסיימתי את התיכון, התנדבתי לשירות לאומי, ושם שיתפתי בקושי
שלי כי הרגשתי שזה חשוב לשתף.
הבעיה התחילה כשהתחלתי את החיים האמיתיים שלי, אחרי השירות
הלאומי.
כיום למשל, אני עובד כבר שנה וחודשיים בסניף של ארומה
בכפר סבא, ועד היום לא שיתפתי את הבוסים שלי בכך שיש
לי אספרגר.אמי טוענת שהם מודעים לכך שיש לי קושי,
אבל לא בדיוק יודעים מהו.
כנ"ל לגבי אחראי המשמרת, אני לא יודע האם הם מודעים לקושי
שיש לי.
ואני שואל, האם חשוב ליידע אותם?
מצד אחד, אם איידע אותם זה יוכל לעזור לי בכך שהם יבינו
ממה נובעת השונות שלי.
למשל, אני עובד בפינוי כלים ולפעמים אני מפיל שאריות של אוכל
על הרצפה, אז אם אשתף אותם בקושי שלי הם יבינו ממה זה נובע.
מצד שני, אני חושש שהם עלולים להתחשב בי יתר על המידה,
ולהתייחס אליי כמו אל אדם עם צרכים מיוחדים, ואני לא מרגיש ככה
(יש אנשים שטוענים שיש לי צרכים מיוחדים, אבל אני לא מסכים עם הקביעה
הזו).
אותו הדבר גם לגבי לימודים.בקרוב אני מתכנן להתחיל ללמוד
במכללה למוסיקה, ולאמי חשוב ליידע את המנהל שיש לי אספרגר.
אבי לעומת זאת, טוען שבעיניו חשוב ליידע את כל אנשי הצוות.
אני ממש מבולבל, ולא יודע מה הכי טוב בשבילי.
מה דעתכם?
תודה ושבת שלום לכולם