למישל
אתמול בלילה היו לי נדודי שינה, חשבתי עלייך (אל תידאגי, לא ביגללך יש לי נדודים) קראתי אתמול בפורום רוחניות על סבתא וסבא שלך ואני נורא מצטערת ומזדהה. סבא שלי (מצד אמא) מת כשהייתי בת כמה חודשים, אפילו לא היה לי הזדמנות להכיר אותו. סבתא שלי בימים אלו ``יורדת מהפסים`` לפני יומיים היא אמרה לאמא שלי ``אם אני מתה אז שתדעי מי הרג אותי`` כשהיא מתכוונת לאחות של אמא שלי ולאישה שמשכירה ממנה דירה, לטענתה הם עושות יד אחת בשביל להרוג אותה. (איך אמא, אלוהים ישמור, אמא יכולה לחשוב שבת שלה רוצה להרוג אותה) וכשנכנס לה רעיון בראש, חבל לך על הזמן כמה שתנסי לשכנע אותה כמה שזה לא הגיוני, והיא בשלה. במשך החיים שלה היא לא הראתה רגשות. הנאצים, עקרו לה רגשות, הרביצו, התעללו, הרעיבו, שברו לה את השיניים ומה לא עשו לה והיא היתה עסוקה בלשרוד ותמיד הערצתי אותה כשהיא היתה עובדת במפעל לנשק איך שהיא היתה מקלקלת אותם בכוונה, בתור נקמה קטנה, קטנה למה שעוללו לה. והיום, היום היא רגילה לחשוב כמו אז, שכולם נגדה, כולם רוצים להרוג את עם ישראל(תנסי לראות איתה חדשות בטלויזיה, חבל לך על הזמן יש לה על כול אחד הערות ``זה, שונא ישראל רוצה לזרוק אותנו לים``, ``זה נגדנו, רק רוצה להרוג אותנו``, ``זה בכלל לא יהודי, מתנהג כמו שונא יהודים`` וכדומה, אפילו למי שמזוהה עם הימין זה מתחיל להימאס, אוף אי אפשר פשוט לשמוע חדשות בלי כל זה?) ובכל זאת היא אוהבת, אני יודעת את זה. כשהיא שואלת אם אכלת ארוחת בוקר, זה סוג הדאגה והאהבה שהיא מסוגלת לה. וכשחושבים על זה אז כל המלחמה לא היה מה לאכול, והיא דואגת שתאכלי, וכשאני חולה יש לה שורה של כללים מה כן לעשות ומה לא לעשות, זה האהבה שהיא מסוגלת לתת, ואני יודעת, יודעת שהיא אוהבת אפילו שהיא לא אומרת במפורש, עלתה לישראל הכניסה לנאצים באם אמא שלהם(וסליחה על הביטוי) והקימה משפחה, כמו אומרת את ההמשכיות שלי לא הצלחתם להרוג, הנקמה המתוקה שלנו, אנחנו כאן וחיים. תסלחי לי שאני מערבבת כאן עיניינים, ולהט רגשות. כל המטרה שלי כאן היא להסביר שגם כשמישהוא לא יודע להעביר רגשות זה לא אומר שהוא לא אוהב, אולי היה לסבתא וסבא שלך דרך אחרת? דרך כזאת משונה משלהם, לא כמו כולם, אולי פשוט לא קלטת אותה? אני לא מסוגלת להאמין שהם לא אהבו אותך. סבתא שלי לפעמים מתקשרת הביתה ומתחילה לדבר על אמא שלי, להתלונן על העבודה שלה כמה שהיא עובדת קשה ולמה היא צריכה את זה, לחזור מאוחר הביתה, היתה צריכה למצוא עבודה נורמלית של חצי יום לסיים ב-2 ולחזור הביתה, ואני אומרת לה, בהכל את צודקת, אבל היא אוהבת את העבודה הזאת, היא אוהבת מה שהיא עושה. אבל לא, אוהבת לא נחשב העיני סבתא שלי ואז היא אומרת שורה של דברים שהיא היתה צריכה לעשות בעבר ולא עשתה, והיתה צריכה לעבוד במקצוע הזה ולא הזה. וזה מרתיח אותי הקטע הזה. למה לעזאזל, כשאת אוהבת מה שאת עושה לא נחשב בעייניה? למה היא לא יכולה להגיד פשוט אם את אוהבת את מה שאת עושה, אני שמחה בשבילך. ושוב הכל בא רק מדאגה ואהבה, גם אם זה מציק, מעצבן, נותן הרגשה הפוכה, נטולת רגשות. יש דברים בחיים שלא תמיד את יודעת, לפעמים יש צד שני למטבע וצריך לדעת ללמוד להסתכל עליו, אני מצטערת שסבתא שלך איבדה את המציאות, יש דברים כאלה שקורים שאנחנו לא יודעים למה, ואת יודעת למי ניתנה נבואה. תחשבי על זה טוב? אני מקווה שהיצלחתי לעודד, לפחות קצת, אפילו קצת. הייתי מוכרחה לכתוב את הדברים האלה, נשפך לי כל כך בקלות, אולי בסופו של דבר עזרתי קצת גם לעצמי. שלך שני
אתמול בלילה היו לי נדודי שינה, חשבתי עלייך (אל תידאגי, לא ביגללך יש לי נדודים) קראתי אתמול בפורום רוחניות על סבתא וסבא שלך ואני נורא מצטערת ומזדהה. סבא שלי (מצד אמא) מת כשהייתי בת כמה חודשים, אפילו לא היה לי הזדמנות להכיר אותו. סבתא שלי בימים אלו ``יורדת מהפסים`` לפני יומיים היא אמרה לאמא שלי ``אם אני מתה אז שתדעי מי הרג אותי`` כשהיא מתכוונת לאחות של אמא שלי ולאישה שמשכירה ממנה דירה, לטענתה הם עושות יד אחת בשביל להרוג אותה. (איך אמא, אלוהים ישמור, אמא יכולה לחשוב שבת שלה רוצה להרוג אותה) וכשנכנס לה רעיון בראש, חבל לך על הזמן כמה שתנסי לשכנע אותה כמה שזה לא הגיוני, והיא בשלה. במשך החיים שלה היא לא הראתה רגשות. הנאצים, עקרו לה רגשות, הרביצו, התעללו, הרעיבו, שברו לה את השיניים ומה לא עשו לה והיא היתה עסוקה בלשרוד ותמיד הערצתי אותה כשהיא היתה עובדת במפעל לנשק איך שהיא היתה מקלקלת אותם בכוונה, בתור נקמה קטנה, קטנה למה שעוללו לה. והיום, היום היא רגילה לחשוב כמו אז, שכולם נגדה, כולם רוצים להרוג את עם ישראל(תנסי לראות איתה חדשות בטלויזיה, חבל לך על הזמן יש לה על כול אחד הערות ``זה, שונא ישראל רוצה לזרוק אותנו לים``, ``זה נגדנו, רק רוצה להרוג אותנו``, ``זה בכלל לא יהודי, מתנהג כמו שונא יהודים`` וכדומה, אפילו למי שמזוהה עם הימין זה מתחיל להימאס, אוף אי אפשר פשוט לשמוע חדשות בלי כל זה?) ובכל זאת היא אוהבת, אני יודעת את זה. כשהיא שואלת אם אכלת ארוחת בוקר, זה סוג הדאגה והאהבה שהיא מסוגלת לה. וכשחושבים על זה אז כל המלחמה לא היה מה לאכול, והיא דואגת שתאכלי, וכשאני חולה יש לה שורה של כללים מה כן לעשות ומה לא לעשות, זה האהבה שהיא מסוגלת לתת, ואני יודעת, יודעת שהיא אוהבת אפילו שהיא לא אומרת במפורש, עלתה לישראל הכניסה לנאצים באם אמא שלהם(וסליחה על הביטוי) והקימה משפחה, כמו אומרת את ההמשכיות שלי לא הצלחתם להרוג, הנקמה המתוקה שלנו, אנחנו כאן וחיים. תסלחי לי שאני מערבבת כאן עיניינים, ולהט רגשות. כל המטרה שלי כאן היא להסביר שגם כשמישהוא לא יודע להעביר רגשות זה לא אומר שהוא לא אוהב, אולי היה לסבתא וסבא שלך דרך אחרת? דרך כזאת משונה משלהם, לא כמו כולם, אולי פשוט לא קלטת אותה? אני לא מסוגלת להאמין שהם לא אהבו אותך. סבתא שלי לפעמים מתקשרת הביתה ומתחילה לדבר על אמא שלי, להתלונן על העבודה שלה כמה שהיא עובדת קשה ולמה היא צריכה את זה, לחזור מאוחר הביתה, היתה צריכה למצוא עבודה נורמלית של חצי יום לסיים ב-2 ולחזור הביתה, ואני אומרת לה, בהכל את צודקת, אבל היא אוהבת את העבודה הזאת, היא אוהבת מה שהיא עושה. אבל לא, אוהבת לא נחשב העיני סבתא שלי ואז היא אומרת שורה של דברים שהיא היתה צריכה לעשות בעבר ולא עשתה, והיתה צריכה לעבוד במקצוע הזה ולא הזה. וזה מרתיח אותי הקטע הזה. למה לעזאזל, כשאת אוהבת מה שאת עושה לא נחשב בעייניה? למה היא לא יכולה להגיד פשוט אם את אוהבת את מה שאת עושה, אני שמחה בשבילך. ושוב הכל בא רק מדאגה ואהבה, גם אם זה מציק, מעצבן, נותן הרגשה הפוכה, נטולת רגשות. יש דברים בחיים שלא תמיד את יודעת, לפעמים יש צד שני למטבע וצריך לדעת ללמוד להסתכל עליו, אני מצטערת שסבתא שלך איבדה את המציאות, יש דברים כאלה שקורים שאנחנו לא יודעים למה, ואת יודעת למי ניתנה נבואה. תחשבי על זה טוב? אני מקווה שהיצלחתי לעודד, לפחות קצת, אפילו קצת. הייתי מוכרחה לכתוב את הדברים האלה, נשפך לי כל כך בקלות, אולי בסופו של דבר עזרתי קצת גם לעצמי. שלך שני