בהחלט יש משהו בדבריך וזה לא שממחר אני
מתכוונת ללכת ברחוב, להציץ על ילדים ולתת להם הוראות מה לעשות. יש כאן סיפור אחד קטן, אחד מיני רבים על הורים שלמרות ששתי גננות ביקשו וייעצו להן ללכת לאבחון, הן לא עשו זאת. המטרה שלי הייתה להגיד להורים כאלו לא להתבייש ולהדגיש את הצורך לבדוק את העניין. אגב, זה לא שבאתי ואמרתי לה "גברת, יש לך ילד אוטיססט". כי מי אני שאקבע. אני חשבתי לעצמי את המחשבות. ברגע שהיא דיברה איתי, סיפרתי לה על הילד שלי מה שאוטומטית גרם לה לפתוח איתי את הנושא ולכן יכולתי לדבר איתה. אם היא לא הייתה מספרת לי על הגננת, אלא רק מקשיבה לסיפור שלי וזהו ולא הייתי כל כך נסערת מהעניין הזה. לא חסרים ילדים שבגן שעשועים מתנהגים שונה.
אני חושבת שהנושא הזה של גידול ילד מיוחד הוא מאד אישי, ולפעמים הקוראים של הטור מעמיסים עליו גם את הסיפור והחוויות שלהן, ולכן הוא מעורר אצל הקורא רגש חזק מאד.
אחרי כל פרסום טור כזה אני מקבלת 50-60 הודעות אישיות לפייסבוק. לפעמים אנשים מזדהים ולפעמים אנשים כועסים, או לא מתחברים לדעה שלי. אבל עד עכשיו גם כשהדעות היו שונות משלי, אף אחד לא כתב בצורה לא מכובדת, או ניסה לכתוב עלי ככותבת דברים מעליבים או האשמות (לא את, חס וחלילה. פשוט קראתי את כל השירשור הקודם). אולי בגלל שבפיסבוק רוב האנשים שכותבים לי, אני רואה את השם שלהם ואת התמונה שלהם.
ועוד משהו אחרון שאולי לא קשור למה שכתבת, אבל הרבה תגובות על הטור שלי כאן בפורום נכתבו לאחר שלא הבינו את מה שכתבתי. למשל דברים שאמרתי לאמא על הילד שלי, חשבו שאמרתי לאמא על הילד שלה. אז בהתחלה כאילו קצת כאב לי וכעסתי על אנשים שאין להם "הבנת הנקרא", אבל אחר כך, אחרי שעתיים שלוש, הבנתי כשאשר את משחררת משהו לעולם, במיוחד טקסט כתוב, אין לך יכולת לדעת איך אנשים יקבלו אותו, ואולי זאת אשמתי שזה לא היה מספיק ברור. וזה משהו שאני אקח איתי כשאכתוב את יתר הטורים. אחדד את הטקט ואבדוק שזה ממש ברור הדברים האלו.
בכל אופן זה מרתק לקרוא כל כך הרבה דעות על דברים שכתבתי. אז תודה לך ולכל מי שהשתתף...