../images/Emo40.gifוהנה לכם מהרהורי ליבי +
דיוקן שציירה כלתה של אחת התלמידות שלי
יומולדת 28 בכל שנה מאז בערך שאני יודעת לכתוב, אני יושבת ביום הולדתי לסכם את השנה שחלפה. בכל שנה היה לי משהו שאפיין אותה. אם בגיל 26 אמרתי שלמדתי להעיז ובכך השגתי דברים כמו את החוג לריקודי בטן שאני מלמדת בו עד היום, ובגיל 27 כתבתי שלמדתי לא לפחד משינויים (והיו לי המון באותה השנה... אם זה בתחום המקצועי, אם זה שגיליתי שנכנסתי להריון ומלחמת לבנון השנייה – את כולם צלחתי בהצלחה), את השנה הזו עבורי, אפשר לסכם במילה אחת: אור. ובכמה מילים - בפעם הראשונה בחיי הפסקתי להתרכז בעצמי ופניתי להתרכז באדם אחר. וזה שינוי עצום בשבילי. תכננתי את זה. ידעתי שזה יבוא. הייתי מוכנה לכך לאחר ששברתי את הפחדים מלאבד את העצמי שלי. לא אשקר ואגיד לכם – למרות זאת מאוד היה לי קשה עם זה. אני זוכרת שבחודש – חודשיים הראשונים, כשאור הייתה עדיין יצור "משעמם" שלא עשה יותר מדי חוץ מלצרוח, לחרבן ולישון – רק חיפשתי שוב את הספייס הזה לעצמי וכל כך, אבל כל כך רציתי אותו!!! לצאת מהבית בלעדיה לסידורים – בלי כל הטכס התארגנות-להכניס למושב הבטיחות-לקפל את העגלה-לפתוח בגז' ולהכניס אותה... להיות לבד פתאום קיבל משמעות אחרת. אך עם הזמן, ממש מיום ליום, למדתי לצמצם את הצורך בסיפוקים המידיים שלי ולפנות יותר ויותר מקום לצרכים של אור. לא האמנתי מעולם שאתלהב ממעשים פשוטים שנראים חסרי משמעת לאדם שלא חווה עדיין גידול ילדים. אם זה תנועה חדשה שלה או הברה חדשה או מעבר לאכילה שונה וכו'. זה לא אני עושה את הדברים האלה אלא היא, אבל אני המנחה הראשית שלה, וזה אושר גדול להיות מנחה לחיים. אני מסתכלת עליה ואומרת וואו, היא שלי!!! ואם היא מחייכת יש לי חלק בזה! ברור שלא הכול ורוד, אבל דווקא החוויות הקשות מאוד מחשלות. האשפוז של אור עם הדלקת בעיניים או הלילות הלבנים שחווינו לא מזמן עם בקיעת השן הראשונה – הכול נראה אח"כ פחות נורא ממה שהיה נדמה באותו הרגע. ואני רואה את זה על אור – היא ממש לומדת מיום ליום להתמודד יותר טוב עם תסכולים, ואני ממש מקווה שזה בגלל הביטחון והאהבה שאנו נותנים לה וההרגשה שאנו סומכים עליה. עם זאת – אני שמחה ומאושרת שלמרות שצמצמתי והרבה את הסיפוקים שלי – לא ויתרתי עליהם. לא ויתרתי על עבודה, לא ויתרתי על השתלמויות ושיעורים ולא ויתרתי על תוכניות לעתיד כמו ללמוד. אור תלך בעוד חודש לגן ולמרות כל הקשיים אני מאמינה שזה יעשה טוב לשנינו – היא תצא לראות יותר עולם חוץ ממשפחה קרובה ולי יהיה יותר זמן לעצמי. אם כן, ללמוד להעניק לאחרים לפני עצמי זו הכותרת של השנה הזו, ואני לוקחת את זה לתחום המקצועי שלי. יש הרבה משותף בין הורות להדרכה, חשוב להקשיב לתלמידות – מה הן רוצות, במה הן מתקשות אך יחד עם זאת – להעמיד גבולות. אם לא מעמידים גבולות השיעור יוצא מכלל שליטה, בדיוק כמו ילדים שמאבדים רסן אם לא אומרים להם מותר ואסור. מורה יכול להיות תלמיד (אצל מורים גדולים ממנו), אך התלמיד לא יכול להיות מורה דידקטי. אנשים זקוקים לגבולות על מנת להרגיש בטוחים, ואין בזאת כל רע. עם זאת, התלמידים הם כמו ראי שלי ואם אני רואה אותן מחייכות אני מחייכת ומרגישה שעשיתי את שלי. עם כך אני מקווה שבפוסט יומולדת 29 ארשום שאור אוהבת את הגן ומתפתחת באופן תקין, שאני לומדת ומתעשרת ומתפתחת ועובדת, שהסביבה החמה שיש סביבי ממשיכה לתמוך בי והכי חשוב – בריאות לכולנו (וזה חלק מאוד חשוב ממנה...) באהבה מיכל