למיכל - חלק ראשון
אני ממשיך את עבודתנו בנושא שלי ושלך. בהודעה זו אתייחס "רק" לנושא שלי: זכירה, התנגדויות, תחושת לחץ של זמן. כשאסיים לכתוב את ההודעה הזאת (עכשיו השעה 22:49), אלך להתרחץ ואצא לאכול גלידה. אני מקווה שאצליח להשיג גלידה, קרי, לסיים הודעה זו תוך פחות מ-30 דקות. מצבי פשוט מאוד: 1. אני לא זוכר את שעליי לזכור 2. כאשר, לרגע קט, אני נזכר - משהו בתוכי מתנגד לעשיית שימוש בזכרון זה 3. כאשר אני מגייס יכולת לעשות שימוש על-אף-הכל, משהו בתוכי נלחץ "מפאת חוסר זמן", כלומר, אומר "לא עכשיו, אין זמן להתעסק בזה עכשיו, צריך ל..." לזכור --> לרצות --> לבחור. לזכור - את העובדה שאני חי עכשיו לרצות - את מה שאני רוצה לחיות, לחוות לבחור - בעשיה או בפעילות שאני באמת רוצה, כי יש לזה זמן עכשיו "אז הוא הביא את ההצהרה המזיקה ביותר עד לרגע זה. הוא אמר שגדיל המודעות הצר הוא המרכז של ההשתקפות-העצמית, שבו האדם שבוי ללא תקנה. על-ידי משחק בהשתקפות העצמית שלנו, שזוהי נקודת המודעות היחידה שנותרה לנו, הטורפים יוצרים הבזקי מודעות, שאותם הם ממשיכים לאכול ללא-רחמים. הם נותנים לנו בעיות טיפשיות, הגורמות לאותם הבזקי מודעות להיווצר, ובדרך זו הם מותירים אותנו בחיים כדי שיוכלו להיזון מההבזקים האנרגטיים של בעיותינו המדומות." (הצד הפעיל של האינסוף, קרלוס קסטנדה, מתוך ההודעה הראשונה שכתבתי בפורום זה על "הטורף") אני לא זכרתי/לא עשיתי ב-48 שעות האחרונות (בלי שמץ של שיפוט או אכזבה): - מדיטציה ומעברים קסומים - המשך האריזות / זריקות - לימודי הרפואה - שיעורי בית אני כן זכרתי ועשיתי ב-48 שעות האחרונות (בלי שמץ של שמחה או רגיעה): - יישום החלטה בנוגע לתנועה בבית - יישום החלטה בנוגע לתנועה בחוץ - יישום החלטה בנוגע לחלימה אני חושד שכשם שאני מנסה ליצור גשר בין הערות לבין החלום, גשר שתחילתו בערות, כך אני מנסה ליצור גשר בין החלום לערות, גשר שתחילתו בחלום. כלומר, בחלום מתקדם כלשהו, במצב של מודעות גבוהה, אני יודע הרבה דברים וזוכר את עצמי של הערות ומשתדל ליצור עמו קשר על-ידי כך שאני מחליט למצוא את כפות ידי בערות או בעצם משהו אחר לגמרי אבל שמקביל למציאת כפות הידיים בחלום. בעת שהבנתי זאת או חשבתי זאת חשתי בצמרמורת קלה והרגשתי את הנסיון שלי ליצור קשר עם עצמי. כך שאני חושב שזה נכון. הנסיון או הלחימה שלנו הם דו-כיווניים. הגוף הפיסי מנסה ליצור קשר עם גוף החלימה וגוף החלימה מנסה ליצור קשר עם הגוף הפיסי. זה שתי ישויות שנותקו זו מזו... והן מחפשות זו את זו! ביום חמישי הסתפרתי. בדרכי לספרית שלי החלטתי לתרגל קצת. החלטתי שעד נקודת ציון מסויימת, עליה חשבתי, אני אתרגל "בריאות" - ומנקודה זו ועד לביתה של הספרית אני אתרגל "זכירה". התחלתי לתרגל "בריאות" אבל שכחתי את כוונתי המקורית תוך כדי ורק אחרי שעברתי את נקודת הציון הראשונה במידה ניכרת נזכרתי ששכחתי לתרגל "זכירה". צחקתי לעצמי על האירוניה ובעצם הבנתי שכן תרגלתי "זכירה" באופן כלשהו... המשכתי לתרגל "זכירה" והפעם במודע, עד שהגעתי לביתה של הספרית. אחד מהדברים הראשונים שעשיתי היה להחליף את המושג "זכירה" במושג "תקשורת פנימית" שנראה היה לי יותר מתאים: חלק אחד מתקשר עם חלק אחר. זוהי, בעצם, זכירה. בביתה היא קבלה את פני בעודה משוחחת בטלפון הנייד ואני ניגשתי לחדר של "שטיפת השיער" (חפיפה) והתיישבתי על הכסא של החפיפה, ממתין לה. אחרי כמה דקות חשבתי שאולי היא שכחה אותי. לא השתעממתי. בכל אותו זמן תרגלתי "זכירה". חשבתי שזה יהיה מעניין אם היא תשכח אותי דווקא כשאני מתרגל "זכירה" - והנחתי לה "לשכוח". התבוננתי בשעוני והחלטתי שעד שעה מסויימת (רבע שעה בערך מהרגע שהגעתי) אני נותן לה - ואם הוא לא תגיד כלום עד אז, אני אצא מהחדר ואזכיר לה את נוכחותי. בינתיים היא סיימה לדבר בטלפון ועברה להתעסק עם בתה הקטנה. ואני המשכתי לתרגל "תקשורת פנימית". התרגול שלי כלל, בעצם, "התקדמות" בנושא הזה באמצעות חשיבה מעמיקה עליו מתוך כוונה להתקדם בו. לא חשיבה שכלית רק (את מכירה אותי, אני לא נוטה לשגות בשטויות) אלא חשיבה מעשית, הכוללת עבודה פנימית. שמתי לב שהתודעה שלי היא כמו מסך מחשב ושכאשר אני מחליף את הפרמטרים שבה, המסך נמחק - וברור שאין לי שום יכולת לזכור מה היה שם. ורק כאשר אותו מסך ישן עולה שוב, אני יכול לזכור. אז מה הפלא שאני לא זוכר??? כל זמן שה"זכרון" שלי מבוסס על עדויות שאני "משאיר" בתודעה שלי ברור ש"עדויות" אלה נמחקות או מוחלפות ועד שהן לא מוחזרות אין שום עדות וזכר אליהן. תקשורת פנימית זה מצב שחלק אחד מתקשר עם חלק אחר. בגלל גמישותי הפנימית הגבוהה, אני מסיט את נקודת התפישה שלי ממקום למקום בקלות ואחת מהתוצאות של זה היא שכל הפרטים נמחקים בעת התנועה הזאת. אמנם הם נשארים שם ומחכים לי - וכאשר נקודת התפישה חוזרת למקום שבו היא היתה בעת שחשבתי או החלטתי, אז אני מוצא שם את כל המחשבות וההחלטות מחכות לי, אבל בשאר הזמן אין להן כל סימן וזכר. ואז חשבתי שאולי אטיב לעשות אם "אשמור" את המסרים לעצמי לא בתודעה שלי אלא בגוף. ומיד חשבתי על מקום כלשהו בבטן. את עצם התובנה הזאת החלטתי מיד לשמור, כניסוי, לא בתודעה אלא בבטן, באותו מקום. ואכן, הניסוי הצליח, מפני שאני כותב את ההודעה הזאת. זה לא דבר פשוט אצלי. היכולת שלי לדווח על דברים כאלה, "עשיתי כך וכך, חשבתי כך וכך", היא בדרך כלל נמוכה מאוד. מבחינה זו בלבד, ההודעה הזאת היא הישג כביר! בינתיים נכנסה הילדה של הספרית לחדר החפיפה, כי אמא שלה שלחה אותה לשם "לשטוף את הפנים מהשוקולד". הילדה החמודה הסתכלה עלי בפליאה, עלתה על הכסא שליד הכיור ושטפה את פניה, תוך חיטוט נמרץ באפה. בינתיים הגיע המועד ויצאתי מהחדר אל הספרית. היא התפלאה קצת, אבל אמרה שלא שכחה אותי, אלא שחשבה שהייתי בשירותים. בעת שאני כותב הודעה זו, כל נקודת התפישה שלי חוזרת למקום שבו היא היתה בעת שחוויתי את הדברים. זו חוויה די חדשה עבורי. בדרך כלל אני לא מסוגל לעשות זאת. עכשיו אני פשוט נזכר בפרטים שלא היו שם קודם. אני מייחס זאת לעובדה ששמרתי פריט של מידע בגופי ולא בתודעתי. התוצאה, כנראה, היא ש"שליפת" פריט המידע הזה החזירה את נקודת התפישה שלי למקום בו היא היתה בזמן שהייתי שם. ואכן, אני זוכר למשל שבעת השיחה שלי עם הספרית, התווכחנו אם אנגליה היא אי או לא (אני אמרתי שלא) ואמרתי שאני אבדוק את זה ואודיע לה (זה פרח מזכרוני, אך עכשיו אני זוכר זאת! איזה כיף!!! בן זוכר דברים!!! וואו!!!). הקושי בחיים הוא לזכור. איננו זוכרים כלום. איננו זוכרים שאנחנו חיים, שאנחנו עומדים למות. איננו זוכרים מה חשוב באמת. איננו זוכרים מדוע אנחנו עושים את שאנו עושים. איננו זוכרים שכל מה שאנחנו עושים כרגע הוא זמני, בדרך ל... מטרות האמיתיות שלנו. איננו זוכרים את המטרות האמיתיות שלנו. איננו זוכרים שיום רודף יום. איננו זוכרים את החלטותינו, מאתמול או מהילדות, לא משנה. איך אנחנו יכולים לסמוך על משהו, בלעדי הזכרון שלנו? הכל הרי תלוי בזכרון: מי אנחנו? לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו רוצים? מה עברנו? איפה אנחנו נמצאים? מה הפרמטרים כאן? ומה חשוב נורא לזכור??? תהליך הישיבה עכשיו, כשבאתי לכתוב את הדברים האלה, היה כזה שידעתי שאני רוצה לכתוב כל מיני דברים אבל איך שישבתי לכתוב כבר לא זכרתי את רובם. והתחושה היתה שברגע שאתחיל לכתוב, אבלע בדבר שאותו אני כותב ולא אזכור את הנקודות האחרות כלל. אז הרגעתי את עצמי - וקודם כל פרסתי על מסך המחשב את כל הנקודות שאני רוצה לכתוב. אבל לא זכרתי אלא שתיים... אז שוב הרגעתי את עצמי והסתכלתי בשעון. אמרתי לעצמי שאני אקדיש 2 דקות לנסיון לזכור עוד נקודות... ומקסימום לא אזכר בעוד נקודות. נרגעתי... ולפתע, אחרי כחצי דקה, זה הגיע... כמבול. התחלתי לכתוב נקודות... ולאחר מכן התחלתי לכתוב את ההודעה (ברגע זה סיימתי לפרט עוד נקודה: "איך כתבתי את ההודעה הזאת"). אני החלטתי לנסות שיטה חדשה בדרך אל "לזכור", "לרצות", "לבחור" (שכחה, התנגדות, לחץ). בשיטה הזאת אני אתייחס אל התהליך כמו אל התהליך של אמנות החלימה. (המשך בהודעה הבאה, עקב הגבלת מספר התווים בהודעה...)
אני ממשיך את עבודתנו בנושא שלי ושלך. בהודעה זו אתייחס "רק" לנושא שלי: זכירה, התנגדויות, תחושת לחץ של זמן. כשאסיים לכתוב את ההודעה הזאת (עכשיו השעה 22:49), אלך להתרחץ ואצא לאכול גלידה. אני מקווה שאצליח להשיג גלידה, קרי, לסיים הודעה זו תוך פחות מ-30 דקות. מצבי פשוט מאוד: 1. אני לא זוכר את שעליי לזכור 2. כאשר, לרגע קט, אני נזכר - משהו בתוכי מתנגד לעשיית שימוש בזכרון זה 3. כאשר אני מגייס יכולת לעשות שימוש על-אף-הכל, משהו בתוכי נלחץ "מפאת חוסר זמן", כלומר, אומר "לא עכשיו, אין זמן להתעסק בזה עכשיו, צריך ל..." לזכור --> לרצות --> לבחור. לזכור - את העובדה שאני חי עכשיו לרצות - את מה שאני רוצה לחיות, לחוות לבחור - בעשיה או בפעילות שאני באמת רוצה, כי יש לזה זמן עכשיו "אז הוא הביא את ההצהרה המזיקה ביותר עד לרגע זה. הוא אמר שגדיל המודעות הצר הוא המרכז של ההשתקפות-העצמית, שבו האדם שבוי ללא תקנה. על-ידי משחק בהשתקפות העצמית שלנו, שזוהי נקודת המודעות היחידה שנותרה לנו, הטורפים יוצרים הבזקי מודעות, שאותם הם ממשיכים לאכול ללא-רחמים. הם נותנים לנו בעיות טיפשיות, הגורמות לאותם הבזקי מודעות להיווצר, ובדרך זו הם מותירים אותנו בחיים כדי שיוכלו להיזון מההבזקים האנרגטיים של בעיותינו המדומות." (הצד הפעיל של האינסוף, קרלוס קסטנדה, מתוך ההודעה הראשונה שכתבתי בפורום זה על "הטורף") אני לא זכרתי/לא עשיתי ב-48 שעות האחרונות (בלי שמץ של שיפוט או אכזבה): - מדיטציה ומעברים קסומים - המשך האריזות / זריקות - לימודי הרפואה - שיעורי בית אני כן זכרתי ועשיתי ב-48 שעות האחרונות (בלי שמץ של שמחה או רגיעה): - יישום החלטה בנוגע לתנועה בבית - יישום החלטה בנוגע לתנועה בחוץ - יישום החלטה בנוגע לחלימה אני חושד שכשם שאני מנסה ליצור גשר בין הערות לבין החלום, גשר שתחילתו בערות, כך אני מנסה ליצור גשר בין החלום לערות, גשר שתחילתו בחלום. כלומר, בחלום מתקדם כלשהו, במצב של מודעות גבוהה, אני יודע הרבה דברים וזוכר את עצמי של הערות ומשתדל ליצור עמו קשר על-ידי כך שאני מחליט למצוא את כפות ידי בערות או בעצם משהו אחר לגמרי אבל שמקביל למציאת כפות הידיים בחלום. בעת שהבנתי זאת או חשבתי זאת חשתי בצמרמורת קלה והרגשתי את הנסיון שלי ליצור קשר עם עצמי. כך שאני חושב שזה נכון. הנסיון או הלחימה שלנו הם דו-כיווניים. הגוף הפיסי מנסה ליצור קשר עם גוף החלימה וגוף החלימה מנסה ליצור קשר עם הגוף הפיסי. זה שתי ישויות שנותקו זו מזו... והן מחפשות זו את זו! ביום חמישי הסתפרתי. בדרכי לספרית שלי החלטתי לתרגל קצת. החלטתי שעד נקודת ציון מסויימת, עליה חשבתי, אני אתרגל "בריאות" - ומנקודה זו ועד לביתה של הספרית אני אתרגל "זכירה". התחלתי לתרגל "בריאות" אבל שכחתי את כוונתי המקורית תוך כדי ורק אחרי שעברתי את נקודת הציון הראשונה במידה ניכרת נזכרתי ששכחתי לתרגל "זכירה". צחקתי לעצמי על האירוניה ובעצם הבנתי שכן תרגלתי "זכירה" באופן כלשהו... המשכתי לתרגל "זכירה" והפעם במודע, עד שהגעתי לביתה של הספרית. אחד מהדברים הראשונים שעשיתי היה להחליף את המושג "זכירה" במושג "תקשורת פנימית" שנראה היה לי יותר מתאים: חלק אחד מתקשר עם חלק אחר. זוהי, בעצם, זכירה. בביתה היא קבלה את פני בעודה משוחחת בטלפון הנייד ואני ניגשתי לחדר של "שטיפת השיער" (חפיפה) והתיישבתי על הכסא של החפיפה, ממתין לה. אחרי כמה דקות חשבתי שאולי היא שכחה אותי. לא השתעממתי. בכל אותו זמן תרגלתי "זכירה". חשבתי שזה יהיה מעניין אם היא תשכח אותי דווקא כשאני מתרגל "זכירה" - והנחתי לה "לשכוח". התבוננתי בשעוני והחלטתי שעד שעה מסויימת (רבע שעה בערך מהרגע שהגעתי) אני נותן לה - ואם הוא לא תגיד כלום עד אז, אני אצא מהחדר ואזכיר לה את נוכחותי. בינתיים היא סיימה לדבר בטלפון ועברה להתעסק עם בתה הקטנה. ואני המשכתי לתרגל "תקשורת פנימית". התרגול שלי כלל, בעצם, "התקדמות" בנושא הזה באמצעות חשיבה מעמיקה עליו מתוך כוונה להתקדם בו. לא חשיבה שכלית רק (את מכירה אותי, אני לא נוטה לשגות בשטויות) אלא חשיבה מעשית, הכוללת עבודה פנימית. שמתי לב שהתודעה שלי היא כמו מסך מחשב ושכאשר אני מחליף את הפרמטרים שבה, המסך נמחק - וברור שאין לי שום יכולת לזכור מה היה שם. ורק כאשר אותו מסך ישן עולה שוב, אני יכול לזכור. אז מה הפלא שאני לא זוכר??? כל זמן שה"זכרון" שלי מבוסס על עדויות שאני "משאיר" בתודעה שלי ברור ש"עדויות" אלה נמחקות או מוחלפות ועד שהן לא מוחזרות אין שום עדות וזכר אליהן. תקשורת פנימית זה מצב שחלק אחד מתקשר עם חלק אחר. בגלל גמישותי הפנימית הגבוהה, אני מסיט את נקודת התפישה שלי ממקום למקום בקלות ואחת מהתוצאות של זה היא שכל הפרטים נמחקים בעת התנועה הזאת. אמנם הם נשארים שם ומחכים לי - וכאשר נקודת התפישה חוזרת למקום שבו היא היתה בעת שחשבתי או החלטתי, אז אני מוצא שם את כל המחשבות וההחלטות מחכות לי, אבל בשאר הזמן אין להן כל סימן וזכר. ואז חשבתי שאולי אטיב לעשות אם "אשמור" את המסרים לעצמי לא בתודעה שלי אלא בגוף. ומיד חשבתי על מקום כלשהו בבטן. את עצם התובנה הזאת החלטתי מיד לשמור, כניסוי, לא בתודעה אלא בבטן, באותו מקום. ואכן, הניסוי הצליח, מפני שאני כותב את ההודעה הזאת. זה לא דבר פשוט אצלי. היכולת שלי לדווח על דברים כאלה, "עשיתי כך וכך, חשבתי כך וכך", היא בדרך כלל נמוכה מאוד. מבחינה זו בלבד, ההודעה הזאת היא הישג כביר! בינתיים נכנסה הילדה של הספרית לחדר החפיפה, כי אמא שלה שלחה אותה לשם "לשטוף את הפנים מהשוקולד". הילדה החמודה הסתכלה עלי בפליאה, עלתה על הכסא שליד הכיור ושטפה את פניה, תוך חיטוט נמרץ באפה. בינתיים הגיע המועד ויצאתי מהחדר אל הספרית. היא התפלאה קצת, אבל אמרה שלא שכחה אותי, אלא שחשבה שהייתי בשירותים. בעת שאני כותב הודעה זו, כל נקודת התפישה שלי חוזרת למקום שבו היא היתה בעת שחוויתי את הדברים. זו חוויה די חדשה עבורי. בדרך כלל אני לא מסוגל לעשות זאת. עכשיו אני פשוט נזכר בפרטים שלא היו שם קודם. אני מייחס זאת לעובדה ששמרתי פריט של מידע בגופי ולא בתודעתי. התוצאה, כנראה, היא ש"שליפת" פריט המידע הזה החזירה את נקודת התפישה שלי למקום בו היא היתה בזמן שהייתי שם. ואכן, אני זוכר למשל שבעת השיחה שלי עם הספרית, התווכחנו אם אנגליה היא אי או לא (אני אמרתי שלא) ואמרתי שאני אבדוק את זה ואודיע לה (זה פרח מזכרוני, אך עכשיו אני זוכר זאת! איזה כיף!!! בן זוכר דברים!!! וואו!!!). הקושי בחיים הוא לזכור. איננו זוכרים כלום. איננו זוכרים שאנחנו חיים, שאנחנו עומדים למות. איננו זוכרים מה חשוב באמת. איננו זוכרים מדוע אנחנו עושים את שאנו עושים. איננו זוכרים שכל מה שאנחנו עושים כרגע הוא זמני, בדרך ל... מטרות האמיתיות שלנו. איננו זוכרים את המטרות האמיתיות שלנו. איננו זוכרים שיום רודף יום. איננו זוכרים את החלטותינו, מאתמול או מהילדות, לא משנה. איך אנחנו יכולים לסמוך על משהו, בלעדי הזכרון שלנו? הכל הרי תלוי בזכרון: מי אנחנו? לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו רוצים? מה עברנו? איפה אנחנו נמצאים? מה הפרמטרים כאן? ומה חשוב נורא לזכור??? תהליך הישיבה עכשיו, כשבאתי לכתוב את הדברים האלה, היה כזה שידעתי שאני רוצה לכתוב כל מיני דברים אבל איך שישבתי לכתוב כבר לא זכרתי את רובם. והתחושה היתה שברגע שאתחיל לכתוב, אבלע בדבר שאותו אני כותב ולא אזכור את הנקודות האחרות כלל. אז הרגעתי את עצמי - וקודם כל פרסתי על מסך המחשב את כל הנקודות שאני רוצה לכתוב. אבל לא זכרתי אלא שתיים... אז שוב הרגעתי את עצמי והסתכלתי בשעון. אמרתי לעצמי שאני אקדיש 2 דקות לנסיון לזכור עוד נקודות... ומקסימום לא אזכר בעוד נקודות. נרגעתי... ולפתע, אחרי כחצי דקה, זה הגיע... כמבול. התחלתי לכתוב נקודות... ולאחר מכן התחלתי לכתוב את ההודעה (ברגע זה סיימתי לפרט עוד נקודה: "איך כתבתי את ההודעה הזאת"). אני החלטתי לנסות שיטה חדשה בדרך אל "לזכור", "לרצות", "לבחור" (שכחה, התנגדות, לחץ). בשיטה הזאת אני אתייחס אל התהליך כמו אל התהליך של אמנות החלימה. (המשך בהודעה הבאה, עקב הגבלת מספר התווים בהודעה...)
יופי בן!!!! יופי!!! אוהבת המון מיכל