אותה המלאכית
New member
למה.....?
אממממ... אני לא יודעת מה אני הולכת לרשום, פשוט אני צריכה להוציא את מה שמציק לי ואני לא יודעת מה ממש מציק לי, אני רק יודעת שכואב לי, נמאס לי, נגמר לי הכוח כבר להמשיך.... עקב הבעיות שאז רשמתי, נשרתי מהלימודים, שם הכל בעצם התחיל, ולא היו לי את הכוחות להיכנס למקום הזה שממנו הכל נהרס, מזו שנה שכמעט לא הלכתי ללימודים, אפילו את התעודה של המחצית הראשונה לא הלכתי לקחת, היו ימים שהלכתי לבית ספר, הייתי שם עד סוכות, ואז בחג מתן תורה הלכתי לראות את המשפחה, ולא ממש דיברו איתי את סבתא וסבא שלי לא ראיתי למרות שחיפשתי אותם ורציתי לראות אותם, יום אחד עוד לפני שעברנו לגור בעיר אחרת שגרתי עוד לידם (גרתי איתם אבל רציתי לברוח וברחתי בערך מהבית וגרתי אצל סבתא שלי השניה מרחק של 2 רחובות משם) ויום אחד ראיתי את סבא שלי, הייתי עם אחי ורציתי לומר לו שלום קראתי לו דיי הרבה והוא "לא שמע" (לפחות כך טען) ואחי איכשהו הצליח להשיג אותו הוא נתן לו ליטוף כזה והמשיך, ולי הוא לא אמר כלום.. בקיצור.. אחרי חג מתן תורה שזה יוצא המשך של חופשת סוכות הבנתי מה שקרה, המשפחה שלי לא רוצה לדבר איתי, והכל התחיל במקום הזה שנקרא בית ספר, בהתחלה הלכתי פעם בשבוע לשם, עדיין היה לי להתאקלם, ואז לא באתי בכלל והפסיכולוגית שלי אמרה שאני חייבת ללכת, ניסתי ולא יכולי, הייתי בדיכאון בבית, לא שתיתי לא אכלתי, היו לי בלק אווט, הרזתי, עישנתי, רק עישנתי... לפני שבוע ומשהו הייתי אצל הפסיכולוגית עם אמא שלי, היא שמעה את הפסיכולוגית אומרת שאני צריכה איבחון ועוד כלמיני.. אמא שלי בכתה, ראיתי את הדמעות שלה, אך כמה ימים אחרי לאחי היה יומולדת וראיתי אותה מקדישה לו את השיר של זהבה בן "אין אהבה אמיתית כמו אהבה של אמא" וראיתי אותה וכאב לי, כאב לי "לראות" אותם את אחי לא ראיתי מזה שנה בערך.. בקיצור עכשיו כואב לי תמיד כאב לי מאז שאני זוכרת את עצמי.. עוד 20 יום יש לי יום הולדת ואתמול אמרתי עוד 21 יום והם שאלו מה יש עוד 21 יום.. הם כניראה שכחו, כמו כל שנה שהם שוכחים... נימאס לי, כבר פעם אחת כמעט התאבדתי חשבתי על אחי הקטן ואמרתי שאני לא יכולה ושאסור לי, והשבוע זה קרה שוב כמעט, חשבתי על אחים לי וההורים שלי, את אבא שלי ואחי לא ראיתי כבר שנה ואני צריכה להוציא אותם משם ואם אני לא אעזור, אם אני לא אהיה, הם ישארו שם לכמה שנים.. ואז כולם ישנאו אותי כמו שעכשיו שונאים אותי הרבה אבל רק שאז ישנאו אותי יותר... למה אני צריכה לסבול? למה אני צריכה לסבול כדי שלהם יהיה טוב..
אממממ... אני לא יודעת מה אני הולכת לרשום, פשוט אני צריכה להוציא את מה שמציק לי ואני לא יודעת מה ממש מציק לי, אני רק יודעת שכואב לי, נמאס לי, נגמר לי הכוח כבר להמשיך.... עקב הבעיות שאז רשמתי, נשרתי מהלימודים, שם הכל בעצם התחיל, ולא היו לי את הכוחות להיכנס למקום הזה שממנו הכל נהרס, מזו שנה שכמעט לא הלכתי ללימודים, אפילו את התעודה של המחצית הראשונה לא הלכתי לקחת, היו ימים שהלכתי לבית ספר, הייתי שם עד סוכות, ואז בחג מתן תורה הלכתי לראות את המשפחה, ולא ממש דיברו איתי את סבתא וסבא שלי לא ראיתי למרות שחיפשתי אותם ורציתי לראות אותם, יום אחד עוד לפני שעברנו לגור בעיר אחרת שגרתי עוד לידם (גרתי איתם אבל רציתי לברוח וברחתי בערך מהבית וגרתי אצל סבתא שלי השניה מרחק של 2 רחובות משם) ויום אחד ראיתי את סבא שלי, הייתי עם אחי ורציתי לומר לו שלום קראתי לו דיי הרבה והוא "לא שמע" (לפחות כך טען) ואחי איכשהו הצליח להשיג אותו הוא נתן לו ליטוף כזה והמשיך, ולי הוא לא אמר כלום.. בקיצור.. אחרי חג מתן תורה שזה יוצא המשך של חופשת סוכות הבנתי מה שקרה, המשפחה שלי לא רוצה לדבר איתי, והכל התחיל במקום הזה שנקרא בית ספר, בהתחלה הלכתי פעם בשבוע לשם, עדיין היה לי להתאקלם, ואז לא באתי בכלל והפסיכולוגית שלי אמרה שאני חייבת ללכת, ניסתי ולא יכולי, הייתי בדיכאון בבית, לא שתיתי לא אכלתי, היו לי בלק אווט, הרזתי, עישנתי, רק עישנתי... לפני שבוע ומשהו הייתי אצל הפסיכולוגית עם אמא שלי, היא שמעה את הפסיכולוגית אומרת שאני צריכה איבחון ועוד כלמיני.. אמא שלי בכתה, ראיתי את הדמעות שלה, אך כמה ימים אחרי לאחי היה יומולדת וראיתי אותה מקדישה לו את השיר של זהבה בן "אין אהבה אמיתית כמו אהבה של אמא" וראיתי אותה וכאב לי, כאב לי "לראות" אותם את אחי לא ראיתי מזה שנה בערך.. בקיצור עכשיו כואב לי תמיד כאב לי מאז שאני זוכרת את עצמי.. עוד 20 יום יש לי יום הולדת ואתמול אמרתי עוד 21 יום והם שאלו מה יש עוד 21 יום.. הם כניראה שכחו, כמו כל שנה שהם שוכחים... נימאס לי, כבר פעם אחת כמעט התאבדתי חשבתי על אחי הקטן ואמרתי שאני לא יכולה ושאסור לי, והשבוע זה קרה שוב כמעט, חשבתי על אחים לי וההורים שלי, את אבא שלי ואחי לא ראיתי כבר שנה ואני צריכה להוציא אותם משם ואם אני לא אעזור, אם אני לא אהיה, הם ישארו שם לכמה שנים.. ואז כולם ישנאו אותי כמו שעכשיו שונאים אותי הרבה אבל רק שאז ישנאו אותי יותר... למה אני צריכה לסבול? למה אני צריכה לסבול כדי שלהם יהיה טוב..