למה...?

[infatuation]

למה...?

למה כשאני צריכה מישהו לדבר איתו... אין לי למי להרים טלפון? למה כשאני מרגישה צורך נוראי להוציא את כל מה ששמור כ"כ חזק בפנים ה"חבר" היחיד שלי שאני מרגישה שאני יכולה לפנות אליו, הוא מהאינטרנט? למה דווקא כשאני מתחילה להשתפר במצב האכילה אז ההורים מציקים ואומרים שאני לא אוכלת ושאנורקסיה זה לא יפה? למה דווקא כשהמצב הנפשי משתפר כ"כ ואפילו מגיעה להרגשה מעולה, אז הוא מתחיל להדרדר שוב ולהזכיר לי מה זה לסבול? למה כל פעם ברגע האחרון לפני שאני צריכה לצאת עם חברות אני חוטפת "פיק בירכיים" (בשפתה של אמי) ומרגישה עייפות פתאומית ומבטלת? למה אני לא יודעת/יכולה להנות? למה עד שסוף סוף יש לי משהו דומה לחבר שסה"כ אוהב לגעת בי ולנשק אותי כמו שתמיד רציתי, אני נלחצת והורסת הכל? למה אני ממשיכה לפנות לפה?

 

[גרא.]

I,זו את, האישיות שלך, ההורים שלך

והסביבה בה את חיה.כל אלה הם הסבה והתוצאה גם יחד לקשייך הרבים..כבר שמעת גם ממני לא פעם, שלמצבי מצוקה אישיים,יש המון סבות סוביקטיביות..אותן כדאי ואפשר לברר בטיפול.אפשר להבין ולרכוש את הכלים להתמודד עימם..אבל את עדיין לא מקבלת טיפול מתאים.למה? הורים, זה בעייה..אבל ברור שהם בסך הכל דואגים לך ורוצים בשלומך. אולי הם אינם עושים את זה בצורה שאת אוהבת ולכן הם מקשים עלייך..אבל הם מתנהגים בדיוק כמו כל ההורים של נערות מתבגרות..אולי אפילו מעט יותר קשובים ופתוחים אלייך..למה יש לך "פיק ברכיים" נוכח היציאה בחברה,נוכח יחסים אינטימיים עם חבר ? אין תשובה אחת שתשביע את רצונך.איך בכלל יכולים אנשים זרים לך, כאלה המשתתפים בפורום, לדעת מה בעצם קרוה לך, מלבד לנסות לנחש?? למה את פונה לפה ? אולי משום שאת מצפה שאחרים יעשו עבורך את העבודה..יתנו לך עצות חכמות שבאמצעותן הכל יפתר. אבל לא,infatuation,כל עוד לא תתיחסי לבעיות ולקשיים שאת חווה כמצב המחייב טיפול, לאו דווקא תרופתי, אלא פסיכולוגי ,כזה שיתמקד בסבות ובמבנה הנפשי שלך..קשה לצפות שהענינים יסתדרו מאליהם. אם כי גם זה קורה לעיתים (החלמה ספונטאנית).