למה?

למה?

למה בטיפול אני מרגישה כל כך רע, רוצה לצרוח, רוצה לבכות, רוצה להכות עד זוב דם במשהו, רוצה להכאיב לעצמי, רוצה להרוג את עצמי ומרגישה את עצמי כלואה בתוך הגוף, ואיך שאני יוצאת ממנה אני מרגישה יותר טוב, ומתפקדת נפלא?
למה אני שוכחת את רוב מה שהיא אומרת לי בטיפול? כאילו שכשהטיפול נגמר, אני מתנתקת ממנו לחלוטין. רק זוכרת את ההרגשות בגוף, וכמעט לא זוכרת מה שנאמר או שנעשה בטיפול.
 
לצרוח ולבכות בטיפול

שלום רב לך מרתה

קשה לענות כשאינני יודעת מה הגישה הטיפולית ומה במפגש הטיפולי מביא אותך לסערת רגשות עוצמתית כל כך.
האם את רק רוצה לבכות, לצרוח ולהכות, או שמתאפשר לך גם לפרוק את הרגשות העוצמתיים שהתעוררו?

מה שחשוב לדעתי הוא שכאשר את יוצאת מהמפגש את מתפקדת נפלא, והלא זו מטרת הטיפול. לשרת את תפקודך במציאות.
ככל הזכור לי, זה לא היה כך תמיד. אז אם בזכות שעה קשה ומטלטלת את מתפקדת כל השבוע נפלא - הטיפול עשה את שלו.

עדיף על ההיפך, הלא כן?
 
תודה תמר


הבעיה היא לא המטפלת. היא מאפשרת לי ומכילה אותי. אני זו שמתקשה לפרוק את הרגשות הכואבים הללו. מקסימום יורדת לי דמעה או שתיים, ולפעמים אני מכאיבה לעצמי עם קצה של צעצוע שתלוי על התיק שלי. היא לא נבהלת מזה, ולא שולחת אותי לאשפוז מיידי (כמו המטפלת הקודמת), היא רק איתי וגם מזכירה לי בסוף הטיפול שאם אני זקוקה לה במהלך השבוע, היא שם בשבילי.
ברור שעדיף את האפשרות הזו על האפשרות ההפוכה, הבעיה היא שאני תופסת שככה הטיפול לא ממש עוזר, כי כשאני במצב כזה גם קשה לי לדבר על מה שמכאיב לי כל כך. וכן, היום אני מתפקדת הרבה יותר טוב מבעבר, וזה לא מובן מאליו.
 

ladybug4NLP

Active member
למרות מה שמקובל לחשוב-בכי לא תמיד מביא לפריקת רגשות

בר סיפרתי בפורום אחר שבתחילת דרכי התלהבתי מאד מזה שרב האנשים שנכנסו אלי לקליניקה בכו ואני פירשתי את זה כסוג של אימון, שאדם זר מסוגל להרשות לעצמו לבכות בנוכחותי ולספר לי מצפונות לבו, גם במיוחד כי
גם אני טיפוס רגשן שבכה הרבה כמעט מכל דבר..

אז לא, במשך השנים גיליתי שכשאדם בוכה בקליניקה ונתון לסערת רגשות,
אין אפשרות בכלל לטפל בו ורב האנשים פשוט נכנעים ללחץ נפשי עצמי
או מהחרדות שהמצב מטיל עליהם.
במצב כזה , יש המון רגשות של תבוסה, רחמים עצמיים, תחושת קורבנות וחוסר אונים, והתכנסות פנימה ושום דבר לא עובד/עוזר.

רק כשהאדם נרגע לחלוטין ואז הוא קשוב, רק אז ניתן להמשיך בעבודה.
 

Reyna91

New member
מסכימה שלא תמיד אבל תלוי באיזה נסיבות

אני מודה, יצא לי לבכות הרבה מאוד במהלך הטיפול. כשאני אומרת הרבה מאוד אני מתכוונת שאני יכולה לספור את מספר הפעמים שבהן לא יצא לי לבכות מפני שהן היו מעטות. עם הזמן יצא לי לחשוב די הרבה על למה אני בוכה, מאיזה מקום ואיך זה גורם לי להרגיש. זו עבודה שעשיתי עם עצמי ואף פעם לא יצא לי ממש לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי, אבל הגעתי בכל זאת לכמה מסקנות מעניינות.

בתקופה הראשונה של הטיפול, ממש בחודש הראשון, אני זוכרת שזה שבכיתי בטיפול באמת הרגיש מדהים כי זה היה אחרי תקופה מאוד מאוד ארוכה של חודשים שלא הזלתי בהם דמעה אחת מתוך התנתקות והכחשה של הכאב ואחרי שנים שלא העזתי להזיל דמעה בנוכחות אדם אחר. כך שעצם זה שבכיתי לפני המטפלת שלי יצר ביננו אינטימיות מסויימת כבר אז. בהמשך הטיפול באמת יצא לי לחוות את מה שאת מתארת, כבכי שנובע מסערת רגשות ומוביל להתכנסות פנימה כזו שלא מאפשרת מקום בפנים לאדם נוסף. יצא לי להעביר כך כל כך הרבה פגישות - לנסות לגעת באזור כואב, להתחיל לבכות ולהסתגר בתוכי, להשתתק ול"השתבלל" ולספור את הדקות עד סוף הטיפול. את הבכי הזה באמת החשבתי כסוג של מחסום ולא דבר חיובי ומקדם.

הסוג השלישי של בכי שיצא לי להרגיש בזמנים מיוחדים מאוד הוא כנראה מה שפרויד כינה "קתרזיס". חוויה מדהימה שקרתה לי כאשר סוף סוף נפרץ מחסום שתקע אותי במשך חודשים רבים וכשסוף סוף הגעתי למקום של לבטא במילים את הרגשות המודחקים בלי מחסומים ומעצורים פרצתי בבכי שהרעיד את הקליניקה, אבל לא הייתה שום תחושה של תבוסה או חוסר אונים אלא בעיקר תחושה משחררת ומקלה ובהמשך אחרי שנרגעתי יכולתי ליהנות מעד כמה החוויה הייתה מעצימה.
 
בכי בטיפול

תודה רבה לך Reyna91,

השכלת את כולנו בהתבוננות המדהימה שלך בעצמך.
אכן אי אפשר להכליל.
בכי בטיפול עשוי לחסום ועשוי לשחרר, עשוי לבטא רגשות שונים, הסטוריות אישיות שונות, שלבים שונים בטיפול, מערכות יחסים טיפוליים שונות, ועוד.

אם נחזור למרתה,
אני עדיין לא לגמרי מבינה את המתרחש בשעה הטיפולית:
האם תחושותיך הקשות הן תוצר של הנושאים המועלים בשעה הטיפולית?
האם הן תוצאה של תכנים שרוצים ולא מעיזים לעלות על השולחן?
האם את משתפת את המטפלת שלך בעוצמות הרגשיות שאת חשה תוך כדי המפגש הטיפולי ובפער ביניהן לבין איך שאת מרגישה רגע אחרי שיצאת מהטיפול?

הרצון העז לבכות, לצעוק, לפצוע עצמך, אינו חייב למצוא פורקן ישיר במפגש הטיפולי, אולם חייבת להיות לו התיחסות. אפשר לדבר על התחושות, לצייר אותן, לפסל אותן, להתבונן בהן, ועוד. אבל התיאור שלך שאת מרגישה כלואה בתוך גופך, יוצר בי אי נוחות שלא ניתן די מקום לרגשות אלה. לאוו דווקא מצד המטפלת. יתכן שאת כל כך מבוהלת מעוצמת הרגשות, שאינך מרשה לעצמך לפרוק אותן, או אפילו לבטא אותן.

יתכן שכמו אצל Reyna91, זהו שלב בטיפול, שאחריו יבוא הפורקן המשחרר.

מקווה מאוד שאת יכולה לשתף את המטפלת שלך בסערה הרגשית העצומה שאת חשה במפגש הטיפולי, בתחושה שאת כלואה בתוך גופך, ובפער בין סערה זו לבין התחושה הטובה שמחוץ למפגש.

אם לא עשית זאת - זה הזמן.
 
המטפלת יודעת

זה אחד ההבדלים בין המטפלת הנוכחית למטפלת הקודמת. לקודמת גם היה לי קשה לספר מה אני מרגישה, וגם היה לה קשה להכיל את זה. הנוכחית פשוט איתי ברגעים הכואבים הללו. היא אומרת משהו בסגנון שזה קורה כי כנראה מעולם לא אפשרו לי להיות נוכחת, ולבטא את הכאב הזה, ושמותר לי לבכות ולהרגיש רע שם.
עכשיו, כשאני חושבת על זה, יכול להיות שהרגשתי ככה בגלל שבפגישה הקודמת דיברנו על דברים מאוד כואבים (גם אז הרגשתי רע, אבל יכולתי לשתף גם בדברים הכואבים וגם בהרגשה הרעה), והפעם זה היה קשה מנשוא לשתף בנושאים קשים. והבעיה הגדולה ביותר שאני מרגישה שאני עושה דבר רע / רעה כשאני מבטאת רגשות קשים, ושאני עושה לה רע ושאולי היא לא תרצה יותר לדבר איתי (היא הבהירה לי שמה שאני חווה לא עושה אותי רעה).
אני אנסה לתת ביטוי לרגשות הללו ביצירה כלשהי (לאו דווקא כתיבה). נראה אם אצליח ליצור משהו שמביע את התחושות שלי.
 
לבטא רגשות קשים, לשתף בתכנים קשים בטיפול

שלום רב לך מרתה

אם אני מבינה נכון, את כבר מסוגלת לשתף את המטפלת גם בתכנים קשים וגם ברגשות הקשים. מה שקשה ולא מתאפשר זה לבכות ולצעוק בפועל, על אף שאת מרגישה צורך עז לכך.
האם הבנתי נכון?
אם כן - גם לבטא מילולית את התכנים ואת הרגשות זה הישג לא מבוטל.
כפי שכתבה ליידיבאג, לא תמיד חייבים לבכות בטיפול, ויתכן שעצירת הבכי היא המאפשרת לך לדבר על הדברים.
יתכן שאם היית משחררת את הבכי והצעקה, לא היו מגיעים התכנים ולא היתה התקדמות. אין חוקים. לפעמים הבכי מגיע לפני התכנים ולעיתים אחרי. לעיתים הבכי אינו חלק מהמפגש הטיפולי אלא מחוצה לו. לפעמים אין לו מקום.

נראה שזכית במטפלת מאוד מקצועית ומכילה. לא נבהלת מקשייך.

תני לדברים לקרות כפי שהם קורים, בקצב שלהם. נראה שמה שקורה הוא טוב ונכון. אל תדחקי ואל תהיי מתוסכלת ממה שלא קורה.
 
למעלה