למה

[פנס כחול]

למה

למה אני כזו
בעצם
למה לא
אין לי מה להפסיד

 

[פנס כחול]

נגמרת

נגמרת
נגמרת

 

[clastic]

מה קורה איתך?

מה כל כך מכאיב ומקשה?

בבקשה ספרי.

 

[פנס כחול]

אין בשביל מה לדבר

יכול להיות רק יותר גרוע
אין גם למי להגיד
אין לי כוח יותר
שונאת את עצמי שרק מסתבכת ומקלקלת

 

[clastic]

את תגידי את מה שאין טעם להגיד

הרי אין לך מה להפסיד אם תנסי, נכון?

למה את שונאת את עצמך? מה את חושבת שקלקלת?

תני לעצמך צ'אנס להגיד את המילים ותני לי (לנו) צ'אנס להקשיב לך.

 

[פנס כחול]

שטויות

הייתי במרפאה וישבו איתי בחדר הורים שהגיעו עם הבת שלהם... אחר כך גם נכנסו איתה, ראיתי אותה קוראת להם להכנס עם חיוך כזה שובב, וכשיצאו דיברו ביניהם... כשאני נכנסתי אחריהם הייתי עם דמעות כמעט בעיניים ולא ראיתי סיבה להסביר מה קרה. לי אין את זה וקשה לי נורא. לבד נורא.
אחר כך חברה התקשרה וסיפרה איך אבא שלה דיבר איתה... זה קשה נורא כשאין. אני נחנקת. אין למי לדבר.

 

[clastic]

ואיך זה אצלך?

סליחה אם אני שואל משהו "ידוע".
בגלל שאני כותב כאן בתקופות (בד"כ כמה שבועות אינטנסיביים ואח"כ נעלם קצת)
קורה הרבה שאני שואל שאלות על דברים שכולם כבר יודעים.

ההורים שלך לא לוקחים חלק בתהליך?
לא רוצים לקחת בו חלק?
לא מודעים מספיק למצבך?
(קרה להם אולי משהו חלילה?).

ואל נחנקי, יש לך איפה ועם מי לדבר.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

הכמיהה הזו להורים שלך

היא לגיטימית כל כך. זה צורך של כל ילד, שההורים שלו יראו וידעו, ישמרו ויצילו. מאיזושהי סיבה, ההורים שלך עכשיו לא יכולים לספק את הצורך הזה.
אולי כי את לא נותנת, אולי כי הם חסרי כישורים, אולי כי זו תקופה כל כך קשה שמעמידה בינכם מחסומים.
אני יודעת מכאיב לרצות את זה ולא לקבל, וכמה זה מחזק פצעים ישנים. כמה זה מזכיר את כל הפעמים בהם הם לא היו, לא ראו, לא שמרו. כמה עצובות כל הפעמים האלו לאורך הילדות וההתבגרות שהם היו יכולים לעשות את העולם מקום קל יותר עבורך ולא הצליחו.
יש איזה רגע שצריך להבין שזה בסדר גם להצטרך את זה ולרצות את זה מהם, וגם להבין, תוך כדי, שזה לא יקרה, שלא תקבלי את זה, שלא יהיה את זה עכשיו. להבין שזה חוסר כזה, שתצטרכי לחיות איתו בלי לוותר עליו. כי מגיע לך, באמת מגיע לך שיהיה לך את כל זה, אבל אין.
ואז אפשר קצת להתסכל מסביב ולראות מאיפה אפשר לקבל קצת את המענה לצרכים האלו של ראיה ושמירה. קצת בטיפול, קצת בפורום, קצת עם חברות. אולי בן זוג או בת זוג בהמשך. אבל צריך להסכים לקבל את זה מאחרים כדי להצליח שזה יקרה. את מסכימה?

בנימה אופטימית, אני אספר לך שאני מרגישה שלאורך השנים עברתי גם תקופות כאלו- שבהם הם לא יכלו לתת לי כלום, אבל גם ששינוי בתקופה, שינוי במערכת היחסים בגלל כל מיני סיבות חיצוניות, ושינוי בתחושות שלי בגלל עבודה בטיפול, אפשר לכל מיני דברים לזוז במערכת היחסים שלי עם ההורים שלי וגם אפשר להם לתת לי דברים שבעבר לא יכלו לתת. אין לי נוסחה, רק את הידיעה שגם אם עכשיו זה מרגיש שאין לך אותם בכלל, זה יכול עוד לקבל כל מיני צורות וצבעים אחרים בהמשך.

 

[פנס כחול]

אין אין אין

אין לי איך לקבל. צריכה להסתדר לבד.
ולא רוצה, ממש לא, לשנות משהו בקשר עם ההורים. שישאר ככה.

 

[clastic]

*אז* תגידי

 

[someone343]

היי

אנחנו כאן להקשיב לך,
ספרי על מה שמעיק ומכאיב
איתך.. 3>

 

[פנס כחול]

תודה

לא רוצה להכביד בשטויות שלי,
מנסה לעצור את עצמי מלפגוע בעצמי עוד יותר. לא יודעת למה מנסה.

 

[אלומת האור]

את לא מכבידה עם ה"שטויות" שלך

בשביל זה אנחנו כאן. אני חושבת שאם תתני לתחושות שלך מילים, יהיה לך קל יותר לקבל עזרה.

 

[שישמים אחרים]

הלוואי שאת מנסה

כי משהו בך יודע שאת שווה את זה. שמגיע לך יותר מהפגיעה העצמית הזאת (מגיע לכולם יותר, פנס). השטויות שלך הן לא שטויות ולפעמים יש הקלה גדולה (ולא הכבדה) בתמלול שלהן. תנסי?

 

[פנס כחול]

מנסה

מקווה שזה בסדר, המילים ששופכת כאן בשביל לנסות.

 

[פנס כחול]

קצת הסבר

מרגישה שנמאס ולא יכולה יותר להמשיך ככה.
אבל, אין לי שום מחשבה על משהו שיכול להיות טוב טיפה יותר.
אז זהו...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

הודעה מדאיגה

בבקשה תעני למסר שלי.

 

[פנס כחול]

לא צריך לדאוג לי

תמיד הכל נשאר

 

[פנס כחול]

יש עוד מישהו

שמפחד להרדם?
שלא רוצה לישון?