למה?
שלום רב, פעם ראשונה שאני כותבת בפורום הזה וכלל לא בטוח שאני במקום הנכון. אני באה מבית דתי (כיפות סרוגות) ועשיתי את כל המסלול המצופה ממני: בתי ספר ממ"דים, שרות לאומי, לימודים בבר אילן, ונישואים עם גבר דתי לאומי (הוא בא ממשפחה חוזרת בתשובה שחלק מהילדים דתיים מאוד וחלק חילוניים מאוד ובעלי הולך עם כיפה סרוגה). מאז ומתמיד לא באמת באמת האמנתי והתפילות היו נראות לי חסרות משמעות. הייתי מתפללת בבתי הספר ועד גיל מסויים (15) גם הלכתי לבתי כנסת אבל אז החלטתי להפסיק להתפלל. תמיד הרגשתי חצויה מבפנים, מצד אחד לא מאמינה ומצד שני לא יכולה להתנתק מהציבור הדתי לאומי. כשיצאתי לדייטים זה היה עם בחורים דתיים. פעם אחת יצאתי עם בחור חילוני שאמר לי שהמראה שלי הוא דתי ולא משנה איך אנסה להראות ולא משנה מה שאלבש. גם כשיצאתי לגור מחוץ לבית הלכתי לגור בסביבה דתית וכל החברים שלי היו דתיים. כשכבר ניסיתי לגשש קצת בעולם החילוני עשיתי זאת בהחבה (חיכיתי ששותפה שלי לא תהיה בשבת ואז ראיתי טלויזיה בחלונות מוגפים. טסתי לחו"ל בפסח כדי לא להיות בליל הסדר ולא לשמור את פסח כהילכתו) מאז שהתחתנתי ועוד יותר מאז שנולדו ילדי (לפני 7 חודשים) אני מרגישה שאני לחלוטין לא מאמינה בקיומו של אלוהים. בעצם אני כותבת את ההודעה הזו לאחר שהיינו בביקור אצל רופא עם בני ובו נאמר לנו שיצטרך לעבור ניתוח בראש (משהו אסטתי אבל עדיין ניתוח ראש לא פשוט) ואני נמצאת בסערת רגשות. אני לא מבינה איך אלוהים "הכל יכול" עומד מנגד ומאפשר לילד קטן, שלא חטא, לעבור יסורים. ואם תגידו שהמצב שלי לא כזה גרוע, שיש גרועים יותר, אני מסכימה איתכם. אבל למה בכלל צריך שיהיה מצב גרוע? למה אי אפשר לצפות ולדרוש, כן ממש ממש לדרוש, שיהיה טוב? אני יודעת שיש אנשים שסובלים יותר. הוכחה לכך קיבלתי אף באותו העבר כשהיינו אצל הרופא. בעודנו שם הוא נקרא לניתוח ראש דחוף לילד שעבר תאונת דרכים קשה מאוד ונראה שמצבו בכי רע. למה כשיש מישהו שנפצע והופך למשותק אומרים.. לפחות הוא לא מת. סליחה!!!! למה אנחנו צריכים להסתפק באמירות הללו. אני רוצה שיהיה טוב ולא רוצה להסתכל על מצבים גרועים יותר משלי. לי רע מספיק... תודה רבה. איפה נמצא אלוהים כשכל הרוע הזה קורה? בעלי יודע שאני לא מאמינה כמוהו אבל הוא לא יודע עד כמה גדול הפער. או שאולי אני משלה את עצמי והפער הוא לא כ"כ גדול. אני רק יודעת שמרגיזה אותי האמונה העיוורת שלו. הצורך שלו להתפלל 3 פעמים ביום. ההליכה שלו לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור במקום לעזור לי עם הילדים. הצורך שלו לא לפספס אף מילה בבית הכנסת. אני לא מצליחה להבין מה כ"כ מרגיז אותי באמונה שלו כי הוא באמת בעל תומך, עוזר, מקשיב. הוא באמת השתדל להיות איתי בין התפילות אבל לי זה לא היה מספיק. אני לא יודעת למה אני כותבת את ההודעה הזו. מה אני מצפה לשמוע? אולי אני רוצה שמישהו יגיד לי שאני נורמאלית. שיש עוד כמוני. שאני לא פשטנית שחושבת שכל דבר רע הוא הוכחה לחוסר קיומו של האל? אולי אני פשוט צריכה לפרוק את שעל ליבי כי אין לי באמת עם מי להתייעץ ובפני מי לגלות את צפונות ליבי. תודה רבה לכל מי שהיתה לו הסבלנות לקרוא את המייל הזה ושנתן לי לחלוק איתו את המחשבות שלי.
שלום רב, פעם ראשונה שאני כותבת בפורום הזה וכלל לא בטוח שאני במקום הנכון. אני באה מבית דתי (כיפות סרוגות) ועשיתי את כל המסלול המצופה ממני: בתי ספר ממ"דים, שרות לאומי, לימודים בבר אילן, ונישואים עם גבר דתי לאומי (הוא בא ממשפחה חוזרת בתשובה שחלק מהילדים דתיים מאוד וחלק חילוניים מאוד ובעלי הולך עם כיפה סרוגה). מאז ומתמיד לא באמת באמת האמנתי והתפילות היו נראות לי חסרות משמעות. הייתי מתפללת בבתי הספר ועד גיל מסויים (15) גם הלכתי לבתי כנסת אבל אז החלטתי להפסיק להתפלל. תמיד הרגשתי חצויה מבפנים, מצד אחד לא מאמינה ומצד שני לא יכולה להתנתק מהציבור הדתי לאומי. כשיצאתי לדייטים זה היה עם בחורים דתיים. פעם אחת יצאתי עם בחור חילוני שאמר לי שהמראה שלי הוא דתי ולא משנה איך אנסה להראות ולא משנה מה שאלבש. גם כשיצאתי לגור מחוץ לבית הלכתי לגור בסביבה דתית וכל החברים שלי היו דתיים. כשכבר ניסיתי לגשש קצת בעולם החילוני עשיתי זאת בהחבה (חיכיתי ששותפה שלי לא תהיה בשבת ואז ראיתי טלויזיה בחלונות מוגפים. טסתי לחו"ל בפסח כדי לא להיות בליל הסדר ולא לשמור את פסח כהילכתו) מאז שהתחתנתי ועוד יותר מאז שנולדו ילדי (לפני 7 חודשים) אני מרגישה שאני לחלוטין לא מאמינה בקיומו של אלוהים. בעצם אני כותבת את ההודעה הזו לאחר שהיינו בביקור אצל רופא עם בני ובו נאמר לנו שיצטרך לעבור ניתוח בראש (משהו אסטתי אבל עדיין ניתוח ראש לא פשוט) ואני נמצאת בסערת רגשות. אני לא מבינה איך אלוהים "הכל יכול" עומד מנגד ומאפשר לילד קטן, שלא חטא, לעבור יסורים. ואם תגידו שהמצב שלי לא כזה גרוע, שיש גרועים יותר, אני מסכימה איתכם. אבל למה בכלל צריך שיהיה מצב גרוע? למה אי אפשר לצפות ולדרוש, כן ממש ממש לדרוש, שיהיה טוב? אני יודעת שיש אנשים שסובלים יותר. הוכחה לכך קיבלתי אף באותו העבר כשהיינו אצל הרופא. בעודנו שם הוא נקרא לניתוח ראש דחוף לילד שעבר תאונת דרכים קשה מאוד ונראה שמצבו בכי רע. למה כשיש מישהו שנפצע והופך למשותק אומרים.. לפחות הוא לא מת. סליחה!!!! למה אנחנו צריכים להסתפק באמירות הללו. אני רוצה שיהיה טוב ולא רוצה להסתכל על מצבים גרועים יותר משלי. לי רע מספיק... תודה רבה. איפה נמצא אלוהים כשכל הרוע הזה קורה? בעלי יודע שאני לא מאמינה כמוהו אבל הוא לא יודע עד כמה גדול הפער. או שאולי אני משלה את עצמי והפער הוא לא כ"כ גדול. אני רק יודעת שמרגיזה אותי האמונה העיוורת שלו. הצורך שלו להתפלל 3 פעמים ביום. ההליכה שלו לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור במקום לעזור לי עם הילדים. הצורך שלו לא לפספס אף מילה בבית הכנסת. אני לא מצליחה להבין מה כ"כ מרגיז אותי באמונה שלו כי הוא באמת בעל תומך, עוזר, מקשיב. הוא באמת השתדל להיות איתי בין התפילות אבל לי זה לא היה מספיק. אני לא יודעת למה אני כותבת את ההודעה הזו. מה אני מצפה לשמוע? אולי אני רוצה שמישהו יגיד לי שאני נורמאלית. שיש עוד כמוני. שאני לא פשטנית שחושבת שכל דבר רע הוא הוכחה לחוסר קיומו של האל? אולי אני פשוט צריכה לפרוק את שעל ליבי כי אין לי באמת עם מי להתייעץ ובפני מי לגלות את צפונות ליבי. תודה רבה לכל מי שהיתה לו הסבלנות לקרוא את המייל הזה ושנתן לי לחלוק איתו את המחשבות שלי.