ההיגיון של הייסיג עדיין די תופס.
נכון שבעבר כתיבת הקנג'י היתה חשובה יותר, ואולי אפשר להמציא שיטה דומה שבה תלמד לזהות את הקנג'י בלי לתרגל כל כך הרבה את הכתיבה שלו.
אבל בבסיסה, השיטה שלו התבססה על הבחנה, שאני לא חושבת שהשתנתה מאז, שלסינים שלומדים יפנית יש יתרון גדול בתחום האוריינות היפנית על פני כל הלומדים האחרים והם מגיעים לרמות גבוהות יותר. זאת בגלל שבשינויים קלים, הם תכל'ס מכירים כבר את מרבית הקנג'י, ומסוגלים לקשר סמל למשמעות, ועל זה הם בונים את הידע החסר שלהם - השלמת הקריאה, צירופים שאינם קיימים בסינית וכו'. תלמידים מן המערב, לעומת זאת, צריכים להתמודד קודם כל עם החסם של "תלמדו אלפיים תמונות, כולל קריאות, כולל קישור למילים", ואם הם לא יפרקו את המשימה לכמה חלקים, הם די בבעיה.
בהנחה שאתה מסכים על הנושא הזה, נשאלת השאלה איך ניתן לתרגל את הקשר בין תמונה למשמעות הכי טוב, והאם אפשר לעשות קיצורי דרך כך שכבר תעסוק בקריאה מההתחלה. אני לא בטוחה שיש דרך יותר טובה ללמוד את ה"תמונה" של הקנג'י מאשר באמת לכתוב אותו כל פעם. בכל מקרה זה טעון הוכחה.
השיטה האלטרנטיבית שראיתי, שבאמת פחות מתרכזת בכתיבה ויותר בקריאה, היא Kanji In Context. הכרתי לפחות אדם אחד שהיה מסוגל לקרוא ולכתוב טקסטים מורכבים בקנג'י על בסיס השיטה הזו. אבל גם כאן, אין ניסים. השיטה מתבססת על כך שהגעת לפחות לרמת "בינוני" ביפנית ויש לך אוצר מילים בהתאם, כך שחלק מהמידע שאתה סופג (הקשר בין הצליל למשמעות) כבר עומד לרשותך. בשיטה זו אתה גם רוכש אוצר מילים חדש, כמובן, אבל מבלי שיהיה לך בסיס, אין לך את ה"הקשר" שעליו היא מסתמכת.
אז הרושם שלי הוא שבכל מקרה חייבים לפרק את המשימה הזו בצורה כזו שהאוריינות תבוא אחרי קניית ידע בסיסי כלשהו. זה יכול להיות הקשר בין התמונה למשמעות, כמו הסינים של הייסיג, או אוצר מילים וידע ביפנית שנותן לך הקשר כבסיס ללמידה, כמו Kanji in Context. אבל בשני המקרים, יש צורך בכושר דחיית סיפוקים.