מופתע לטובה
New member
למה צחקה מיכל?
פרק 13: למה צחקה מיכל? הקדמתי להגיע אל המסעדה. מסעדת "ציידי הכרמל" נחבאת בין עצי חורש האורנים ביציאה מחיפה לכיוון ישובי ההר. שלט עץ קטן, אותו כמעט החמצתי, כיוון את הבאים אל שביל עפר המוביל אל מגרש החניה הקטן בין עצי האורן. עץ אלון גדול ניצב בפתח המסעדה, מעין שומר סף טבעי, חריג בנוף ענפיו העגול בסביבת האורנים התמירה. המסעדה שכנה במבנה אבן, הבנוי בסגנון ערבי, ועוצבה בהתאם. דלת ברזל ירוקה, שיד חרש ברזל עיצבה בה פיתוחים, קיבלה את פני האורחים. מארחת חמודה ומאירת פנים באה לקראתי ושאלה בחביבות האם הזמנתי מקום. "לא" השבתי לה, "אבל נקבעה לי כאן פגישה לשעה אחת". המארחת הציצה ברשימה שאחזה בידה, ולאחר שניות אחדות הרימה מבט מחוייך ואמרה: "אתה בטח הגעתך לפגישה עם מיכל?". "נכון" השבתי לה, מתעלם מהחיוך, "יש לי פגישה עם עורכת הדין מיכל קפקא-שקד". "בודאי" הרצינו פני המארחת, "בוא בבקשה אחרי, לבקשתה של גברת מיכל שמרנו עבורכם את הפטיו הקטן". הפטיו הקטן היה חדר די מרווח בצד המסעדה, שופע בצמחיה, שנהנתה מאור השמש שחדר מבעד לתקרת הזכוכית. המזגנים בחדר עבדו במלוא המרץ, ועל אף התקרה השקופה החדר היה קריר ונעים. במרכז החדר ניצב שולחן בודד, ערוך לשני סועדים. מלצרית חביבה הביאה מגש עמוס כוסות עם מבחר של מיצים טבעיים. בחרתי במיץ רימונים והתחלתי לעיין בתפריט. "מצאת משהו מעניין?" קראה מיכל לעברי בעליזות, כאשר היא נכנסה לפטיו. זקפתי מבטי לעברה ולבי החסיר פעימה. מיכל נראתה נפלא. היא לבשה חליפה בהירה, שהבליטה את גזרתה הדקה והתמירה. שערה היה אסוף לאחור, וחיוך גדול משוך היה על פניה. קמתי לקראתה והושטתי יד, אך מיכל התעלמה מידי המושטת, חיבקה אותי בחום ונשקה קלות על לחי. מגע פני הקטיפה וניחוח הבושם של מיכל שיכרו את חושי, וכל ההכנות שערכתי בשלוש השעות שקדמו לפגישה נעלמו כלא היו. חשתי שהרצפה נשמטת מתחת לרגלי, ושאני נסחף אל הבלתי נודע במערבולת התאהבות פתאומית. התיישבנו. מיכל דיברה, אני עניתי לה, היא צחקה בקול ואני אחריה. בתוכי התנהל מאבק איתנים בין השכל הישר שהזהיר מפני הסכנה, ובין הלב שהתאהב בטירוף בצחוק השובב, ברעננות, בקלילות ובהומור השופע. וככל שהזמן נקף כך גבר הרגש שבלב על התבונה שבראש, וכל אמצעי הזהירות נשכחו. הארוחה היתה נפלאה. מיכל הכירה את התפריט בעל-פה וחשה כבת בית במסעדה. היא בחרה עבורנו את מיטב המעדנים ודאגה להשקות אותי באפרטיף וביין משובח. בסיום הארוחה נעתרתי למיכל, שהתעקשה שהארוחה תיזקף לחשבון המשרד. בתוכי חייכתי, משער שבסופו של דבר את הארוחה יממן אבנר כהן. כאשר יצאנו מהמסעדה הרגשתי היטב את האלכוהול. מיכל אחזה בידי. ידה היתה רכה ונעימה. היא משכה אותי קלות לעברה, וכשחיוך מעט מבוייש נסוך על פניה אמרה: "אני רוצה שתבוא איתי למקום מאוד מיוחד". "היום אני כולי שלך" החזרתי לה חיוך מתוק. "אלך אחריך לאן שרק תרצי". "אין צורך ללכת" צחקה מיכל, "אנחנו נוסעים, ועל פי מצבך עדיף שאני אנהג". נכנסנו אל מכונית הפז'ו של מיכל, זו שהבוקר ראיתי יוצאת מרחוב ביתם של אבנר ותמרה, ומיכל יצאה בדהרה, ושמה פניה אל כפרי הדרוזים שעל הכרמל. הכרמל פרח בעוז וריחות פרחי הקידה השעירה מילאו את האויר. הבטתי בנוף הפראי ואט אט התחלתי להפנים שזו כנראה דרכי האחרונה. תסריטי האימה שערכתי בשעות ההמתנה לפגישה עם מיכל החלו חוזרים אלי. קולות פעמוני האזהרה שוב החלו להשמע, גוברים על הלמות הלב. "אתה שקט ומהורהר" הפרה מיכל את השקט הארוך, כאשר פנתה המכונית בצומת אלייקים לכיוון העיירה יוקנעם. "אני מוקסם מיופיו של האביב הכרמלי" החזרתי לעברה, מנסה לשדר עסקים כרגיל. המכונית חלפה על יוקנעם, המשיכה לכיוון טיבעון ואחר כך פנתה לכיוון נצרת. מיכל שתקה וכך גם אני. שקעתי בתוך עצמי משלים עם גזר הדין. לא חשתי פחד, אלא סקרנות עצומה לגלות לאן מיכל מובילה אותי, ואיך חיי יסתיימו בתוך זמן קצר. קטעי זיכרונות קצרים קטעו את המחשבות מידי פעם, וגלי צער היכו בי שוב ושוב על שלא נפרדתי כהלכה מילדי הקטנים. סמוך לנהלל עצרה מיכל את רכבה בתחנת הסעה ריקה, ובקול שקט אך מאוד מתוח אמרה: "אתה חייב לעבור אל תא המטען. אסור שיראו אותך איתי ברכב. זה לא כל כך נוח אבל הנסיעה תהיה קצרה. מקסימום 10 דקות". ואני עברתי. נדחסתי אל תא המטען הקטנטן של הפז'ו, ומיכל יצאה לדרך. כל חושי הכיוון שלי אבדו בצפיפות ובדוחק, והביטחון המופרז שהפגנתי בכל מהלך הנסיעה התחלף במהירות בפחד משתק. כפי שמיכל הבטיחה הנסיעה היתה קצרה, והסתיימה בחניון סגור. לאחר שדלת החניון נסגרה מאחורינו, פתחה מיכל את תא המטען ואפשרה לי לצאת. החניון היה קטן וצפוף. גרוטאות היו פזורות מסביב. מיכל התנצלה על אי הנוחות, אחזה בידי ומשכה אותי אחריה דרך דלת צדדית. יצאנו לחצר של בית. גדר שיחים גבוהה הסתירה את הרחוב. מיכל טיפסה בקלילות על גרם המדרגות שהוביל אל דלת הכניסה ואני אחריה. על הדלת התנוסס שלט מצוייר ועליו נכתב "הבית של מיכל, אודי ותומר". כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 14 יפורסם בקרוב את כל הפרקים הקודמים אפשר למצוא בבלוג שלי
פרק 13: למה צחקה מיכל? הקדמתי להגיע אל המסעדה. מסעדת "ציידי הכרמל" נחבאת בין עצי חורש האורנים ביציאה מחיפה לכיוון ישובי ההר. שלט עץ קטן, אותו כמעט החמצתי, כיוון את הבאים אל שביל עפר המוביל אל מגרש החניה הקטן בין עצי האורן. עץ אלון גדול ניצב בפתח המסעדה, מעין שומר סף טבעי, חריג בנוף ענפיו העגול בסביבת האורנים התמירה. המסעדה שכנה במבנה אבן, הבנוי בסגנון ערבי, ועוצבה בהתאם. דלת ברזל ירוקה, שיד חרש ברזל עיצבה בה פיתוחים, קיבלה את פני האורחים. מארחת חמודה ומאירת פנים באה לקראתי ושאלה בחביבות האם הזמנתי מקום. "לא" השבתי לה, "אבל נקבעה לי כאן פגישה לשעה אחת". המארחת הציצה ברשימה שאחזה בידה, ולאחר שניות אחדות הרימה מבט מחוייך ואמרה: "אתה בטח הגעתך לפגישה עם מיכל?". "נכון" השבתי לה, מתעלם מהחיוך, "יש לי פגישה עם עורכת הדין מיכל קפקא-שקד". "בודאי" הרצינו פני המארחת, "בוא בבקשה אחרי, לבקשתה של גברת מיכל שמרנו עבורכם את הפטיו הקטן". הפטיו הקטן היה חדר די מרווח בצד המסעדה, שופע בצמחיה, שנהנתה מאור השמש שחדר מבעד לתקרת הזכוכית. המזגנים בחדר עבדו במלוא המרץ, ועל אף התקרה השקופה החדר היה קריר ונעים. במרכז החדר ניצב שולחן בודד, ערוך לשני סועדים. מלצרית חביבה הביאה מגש עמוס כוסות עם מבחר של מיצים טבעיים. בחרתי במיץ רימונים והתחלתי לעיין בתפריט. "מצאת משהו מעניין?" קראה מיכל לעברי בעליזות, כאשר היא נכנסה לפטיו. זקפתי מבטי לעברה ולבי החסיר פעימה. מיכל נראתה נפלא. היא לבשה חליפה בהירה, שהבליטה את גזרתה הדקה והתמירה. שערה היה אסוף לאחור, וחיוך גדול משוך היה על פניה. קמתי לקראתה והושטתי יד, אך מיכל התעלמה מידי המושטת, חיבקה אותי בחום ונשקה קלות על לחי. מגע פני הקטיפה וניחוח הבושם של מיכל שיכרו את חושי, וכל ההכנות שערכתי בשלוש השעות שקדמו לפגישה נעלמו כלא היו. חשתי שהרצפה נשמטת מתחת לרגלי, ושאני נסחף אל הבלתי נודע במערבולת התאהבות פתאומית. התיישבנו. מיכל דיברה, אני עניתי לה, היא צחקה בקול ואני אחריה. בתוכי התנהל מאבק איתנים בין השכל הישר שהזהיר מפני הסכנה, ובין הלב שהתאהב בטירוף בצחוק השובב, ברעננות, בקלילות ובהומור השופע. וככל שהזמן נקף כך גבר הרגש שבלב על התבונה שבראש, וכל אמצעי הזהירות נשכחו. הארוחה היתה נפלאה. מיכל הכירה את התפריט בעל-פה וחשה כבת בית במסעדה. היא בחרה עבורנו את מיטב המעדנים ודאגה להשקות אותי באפרטיף וביין משובח. בסיום הארוחה נעתרתי למיכל, שהתעקשה שהארוחה תיזקף לחשבון המשרד. בתוכי חייכתי, משער שבסופו של דבר את הארוחה יממן אבנר כהן. כאשר יצאנו מהמסעדה הרגשתי היטב את האלכוהול. מיכל אחזה בידי. ידה היתה רכה ונעימה. היא משכה אותי קלות לעברה, וכשחיוך מעט מבוייש נסוך על פניה אמרה: "אני רוצה שתבוא איתי למקום מאוד מיוחד". "היום אני כולי שלך" החזרתי לה חיוך מתוק. "אלך אחריך לאן שרק תרצי". "אין צורך ללכת" צחקה מיכל, "אנחנו נוסעים, ועל פי מצבך עדיף שאני אנהג". נכנסנו אל מכונית הפז'ו של מיכל, זו שהבוקר ראיתי יוצאת מרחוב ביתם של אבנר ותמרה, ומיכל יצאה בדהרה, ושמה פניה אל כפרי הדרוזים שעל הכרמל. הכרמל פרח בעוז וריחות פרחי הקידה השעירה מילאו את האויר. הבטתי בנוף הפראי ואט אט התחלתי להפנים שזו כנראה דרכי האחרונה. תסריטי האימה שערכתי בשעות ההמתנה לפגישה עם מיכל החלו חוזרים אלי. קולות פעמוני האזהרה שוב החלו להשמע, גוברים על הלמות הלב. "אתה שקט ומהורהר" הפרה מיכל את השקט הארוך, כאשר פנתה המכונית בצומת אלייקים לכיוון העיירה יוקנעם. "אני מוקסם מיופיו של האביב הכרמלי" החזרתי לעברה, מנסה לשדר עסקים כרגיל. המכונית חלפה על יוקנעם, המשיכה לכיוון טיבעון ואחר כך פנתה לכיוון נצרת. מיכל שתקה וכך גם אני. שקעתי בתוך עצמי משלים עם גזר הדין. לא חשתי פחד, אלא סקרנות עצומה לגלות לאן מיכל מובילה אותי, ואיך חיי יסתיימו בתוך זמן קצר. קטעי זיכרונות קצרים קטעו את המחשבות מידי פעם, וגלי צער היכו בי שוב ושוב על שלא נפרדתי כהלכה מילדי הקטנים. סמוך לנהלל עצרה מיכל את רכבה בתחנת הסעה ריקה, ובקול שקט אך מאוד מתוח אמרה: "אתה חייב לעבור אל תא המטען. אסור שיראו אותך איתי ברכב. זה לא כל כך נוח אבל הנסיעה תהיה קצרה. מקסימום 10 דקות". ואני עברתי. נדחסתי אל תא המטען הקטנטן של הפז'ו, ומיכל יצאה לדרך. כל חושי הכיוון שלי אבדו בצפיפות ובדוחק, והביטחון המופרז שהפגנתי בכל מהלך הנסיעה התחלף במהירות בפחד משתק. כפי שמיכל הבטיחה הנסיעה היתה קצרה, והסתיימה בחניון סגור. לאחר שדלת החניון נסגרה מאחורינו, פתחה מיכל את תא המטען ואפשרה לי לצאת. החניון היה קטן וצפוף. גרוטאות היו פזורות מסביב. מיכל התנצלה על אי הנוחות, אחזה בידי ומשכה אותי אחריה דרך דלת צדדית. יצאנו לחצר של בית. גדר שיחים גבוהה הסתירה את הרחוב. מיכל טיפסה בקלילות על גרם המדרגות שהוביל אל דלת הכניסה ואני אחריה. על הדלת התנוסס שלט מצוייר ועליו נכתב "הבית של מיכל, אודי ותומר". כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 14 יפורסם בקרוב את כל הפרקים הקודמים אפשר למצוא בבלוג שלי