למה לא להפריט
למה לא להפריט בימים אלה, חלק חיוני נוסף מהכלכלה בישראל – בתי הזיקוק – שמהווים את מקור האנרגיה למדינה, מועבר לידיהם של ברוני הון, שהאחריות הציבורית היחידה שלהם היא בפני הרווח האישי שלהם בלבד. פקידי האוצר מהללים את העיסקה כ"אחת הטובות בתולדות המדינה". מדיניות ההפרטות מתקבלת במדינה הזאת ללא דיון רציני ותוך התעלמות מזכות הציבור לדעת על תכני עסקאות ומזימות שכה משפיעות על חייו. מה גם שהיא נעשית בלא לתת לציבור, במיוחד ציבור העובדים שמושפע מהמהלך ישירות, כל זכות להשתתף ולהציג את הצד שלו. זהו הזמן לבאר מהי ההפרטה ומה עומד מאחוריה. למה להפריט בשל הרגלו של השוק ליצור עוני ואבטלה בכל מקום בו הוא דורך, הוא נאלץ להתפשט למחוזות אחרים, בהם השוק לא קיים, או שהוא קיים בצורה חלשה, בחפשו אחרי כוח קניה. ברמה הגלובלית, השוק דוחף את עצמו למדינות אחרות, לא קפיטליסטיות. שם הוא דוחק את הכלכלה המקומית החלשה (לעתים בכוח צבאי) וכופה על התושבים המקומיים לרכוש את תוצרתו ולעבוד עבור מפעליו. ניצול כוח העבודה ההמוני בעולם השלישי מביא ליצירת מעמד בינוני מסויים גם במדינות אלה, שמרווים את צימאון השוק בכוח קניה נוסף. אולם גם זה לא מספק את התאבון הבלתי נדלה של השוק. אחרי המשבר הכלכלי בשנות השבעים, הוא החל לשים את עינו גם אל המוסדות המנוהלים על ידי המדינה למען רווחת האזרחים. משבר זה, שהסתיים בחיזוקם הרב של המוסדות הפיננסיים וברוני ההון, הגביר את יכולתם להפעיל לחץ על המדינה להפריט עוד ועוד ממוסדותיה למלתעות השוק. ההפרטה כופה על הפרט לתפקד כצרכן היכן שבעבר תפקד כאזרח. כלומר לרכוש בכסף את מה שבעבר קיבל מתוקף זכויותיו ולדאוג לטובתו האישית היכן שבעבר יכל לחשוב על טובת הכלל. כך יוצא, שאפילו מוסדות כמו חינוך, בריאות ורווחה, שמעצם הגדרתם מחייבים חשיבה חברתית וקולקטיבית, מופקרים אל השוק, שמעצם הגדרתו מחייב חשיבה פרטית ואישית. בכדי להשתיק את התנגדות הציבור, התקשורת והמדינה מגוייסות לתעמולה כמעט סטליניסטית על נפלאות ההפרטה. הטיעונים המרכזיים הם שזה חוסך מסים ושזה "מייעל". הטיעונים האלה נתקלים בהתנגדות מעטה. מרבית המפלגות מחוייבות למדיניות ההפרטה והתקשורת מרבה להכפיש את "הועדים הגדולים" וההסתדרות כארגונים מיושנים ומושחתים, שיש להשתמש בהפרטה ככלי מרכזי להילחם בהם לטובת הציבור. אולם על השאלה הגדולה איש לא עונה: איך בדיוק העברת נכסים הכפופים לבקרה ציבורית לידיים פרטיות אמורה לקדם את טובת הכלל? ביתר המאמר אני אבדוק לעומק את שלושת הטיעונים המרכזיים בעד ההפרטה: יעילות, לחימה בועדים וחיסכון במסים. במגזר הציבורי כולם מושחתים. הכל שם זה מינויי קרובים. יש שם אבטלה סמויה מטורפת. רק היעילות של השוק יכולה לעשות שם סדר. אין ספק שההתנהלות במגזר הציבורי לא תמיד תקינה. אבל בדיוק היכולת הזאת שלנו כאזרחים, לבקר אותו ולדרוש את שיפורו המתמיד, היא זו שמחייבת את הישארותו מגזר ציבורי. ההפרטה לא מעלימה את השחיתות במגזר הציבורי, אלא הופכת אותה לנורמה במגזר הפרטי; היא משפיעה על חיינו באותו אופן, אך עתה איננו יכולים לבקרה. כאשר בנק הפועלים נלקח מידי ההסתדרות בשל אותם טיעונים על שחיתות ומינויי קרובים, הוא הועבר בפרוטות לקבוצת אריסון. כשהנכס הפך לרכושו הפרטי של תד אריסון, איש לא יכל לבקר אותו על מינויי קרובים כאשר הוא הוריש את הבנק לבתו. את בתו איש לא יכל לבקר על שחיתות כשאת רווחי הבנק חילקה בלי בושה בין הבכירים, בזמן שפיטרה וקיצצה בזכויות יתר העובדים. אבטלה סמויה עדיפה על אבטלה אמיתית, וזה בדיוק מה שעידן ההפרטות מרעיף עלינו בשפע. תנודות השוק מבטיחים שהביקוש לעובדים תמיד יהיה תנודתי בהתאמה. על כן, חובתה של המדינה להגן על אזרחיה מהתנודתיות הזאת ולהבטיח תעסוקה מלאה גם במקרים בהם אין ביקוש לעבודה. הדבר יוביל לאבטלה סמויה בתקופות בהן העבודה היא לא בשפע, אבל יעניק לכלל ציבור העובדים יציבות תעסוקתית. ברמת המקרו, יציבות זו תבטיח כלכלה יציבה המבוססת על כוח קניה מובטח. יתרה מזו, במגזר הפרטי אנחנו רואים מתן משקל רב יותר לתופעה ההפוכה: עבדות סמויה. זהו מצב בו אדם עובד מרבית הזמן בלא שכר, וזה קורה כל אימת שהרוב המכריע של תפוקת העובד עוברת לידי המעסיק, ורק חלק קטן ממנה חוזר אל העובד בצורת שכר הנושק למינימום. האופי התחרותי של השוק נכון רק לעסקים הקטנים ולציבור העובדים. עבור בעלי ההון, שמחזיקים בעיקר השליטה במשק, אין כל תחרות, רק שליטה רודנית טוטלית. השוק מכתיב יעילות כלכלית לרווחתו של בעל ההון בלבד. אולם מה בדבר יעילות חברתית? כיצד ניתן לכנות מערכת שלא מבטיחה רווחה וביטחון כלכלי למרבית העוסקים בה כיעילה? ועדי העובדים האלה מטורפים לגמרי. הם לוקחים חשמל בחינם, יש להם דרישות שכר לא מציאותיות. אותם "ועדים גדולים" נראים לנו כה גדולים, רק מכיוון שיתר הועדים נשברו והתפוררו. "זכויות היתר" שמקבלים עובדי חברת החשמל, הן זכויות בסיסיות שמגיעות לכל עובד עלי אדמות, זכויות שיש להילחם על הרחבתם עד לרמה שבה העובדים הם בעלי השליטה במערכת כולה. הטענה הזאת, שנשמעת לרבים כ"קומוניסטית" ומסכנת את הדמוקרטיה, היא למעשה הדמוקרטית ביותר שיש, שכן אם הדמוקרטיה היא שלטון על ידי העם או למען העם, העובדים מהווים את העם. במהלך הפרטת חברת החשמל, גם את הקבוצה האחרונה של עובדים שמסוגלת להלחם על זכויותיהם רוצים למחוק ולהחליף בעובדי כוח אדם לא מאוגדים, אשר ההון יכול לנצלם בלי כל הגבלה. ההפרטה מקטינה את נטל המס מי נהנה מהרפורמות האחרונות ש"הפחיתו את נטל המס"? לפי נתוני מרכז אדוה, המרוויח העיקרי היה העשירון העליון וליתר דיוק, בעיקר האלפיון העליון. כלומר, גם כאן, עיקר המרוויחים מההפרטה היו בעלי ההון. זה לא צריך להפתיע, מאחר והעשירים משלמים את עיקר המס. זאת דרכה של המדינה למתן את פערי ההכנסות שמאיימים על היציבות החברתית. אולם כשההון שולט, דברים שוליים כמו החברה, נסוגים בפניו. אם ניקח בחשבון שרק פחות מחמישים אחוז מכוח העבודה משלם מסים, ומתוך אחוז זה, רק מיעוט משלם מסים משמעותיים, נגלה שרק מעטים מאתנו יכולים להגיד שהפחתת המסים היטיבה עמנו. אולם רבים מאתנו יגידו שהעליה בהוצאות לחינוך, לבריאות, לתחבורה ולשרותי תקשורת, גרמה לנו להפסדי הכנסה ניכרים. יתרה מזו, הפגיעה בשרותי הרווחה, בקצבאות ובדמי האבטלה חוסכת לעשירים מסים רבים, אך גם פוגעת בביטחון הסוציאלי של שאר הציבור, שכן עכשיו רובנו תלויים הרבה יותר במקום העבודה; עכשיו הרבה יותר קשה לנו לבוא למעסיק בדרישות להעלאת שכר: בלא רשת הביטחון הסוציאלית, אנחנו פשוטו כמשמעו, נתונים לרחמיו. לסיכום מדיניות ההפרטה ננקטת בכל מדינות העולם, כתוצאה מלחץ של ההון המקומי והעולמי. בכל מקום היא גורמת לנזקים רבים. העברת נכסים לידי המדינה לא מקדמת עריצות ביורוקרטית, אלא פותחת יותר מוסדות חברתיים לפיקוח ציבורי. העברה זו מקריבה שוק חופשי לטובת אנושות חופשייה מהשוק. המרחב הפרטי הוא מקום חשוב מאין כמוהו, שבו אנו יכולים להחליט על בחירת בני זוג, גודל המשפחה, סגנון חיים ועוד. אולם את קבלת ההחלטות המקרו-כלכלית עלינו לחלץ מתוכו. הכלכלה שייכת לחברה, להמוני העובדים שמייצרים אותה, ולא לקומץ פרטים כאלה או אחרים. מאת: תנועת התודעה הלאומית
למה לא להפריט בימים אלה, חלק חיוני נוסף מהכלכלה בישראל – בתי הזיקוק – שמהווים את מקור האנרגיה למדינה, מועבר לידיהם של ברוני הון, שהאחריות הציבורית היחידה שלהם היא בפני הרווח האישי שלהם בלבד. פקידי האוצר מהללים את העיסקה כ"אחת הטובות בתולדות המדינה". מדיניות ההפרטות מתקבלת במדינה הזאת ללא דיון רציני ותוך התעלמות מזכות הציבור לדעת על תכני עסקאות ומזימות שכה משפיעות על חייו. מה גם שהיא נעשית בלא לתת לציבור, במיוחד ציבור העובדים שמושפע מהמהלך ישירות, כל זכות להשתתף ולהציג את הצד שלו. זהו הזמן לבאר מהי ההפרטה ומה עומד מאחוריה. למה להפריט בשל הרגלו של השוק ליצור עוני ואבטלה בכל מקום בו הוא דורך, הוא נאלץ להתפשט למחוזות אחרים, בהם השוק לא קיים, או שהוא קיים בצורה חלשה, בחפשו אחרי כוח קניה. ברמה הגלובלית, השוק דוחף את עצמו למדינות אחרות, לא קפיטליסטיות. שם הוא דוחק את הכלכלה המקומית החלשה (לעתים בכוח צבאי) וכופה על התושבים המקומיים לרכוש את תוצרתו ולעבוד עבור מפעליו. ניצול כוח העבודה ההמוני בעולם השלישי מביא ליצירת מעמד בינוני מסויים גם במדינות אלה, שמרווים את צימאון השוק בכוח קניה נוסף. אולם גם זה לא מספק את התאבון הבלתי נדלה של השוק. אחרי המשבר הכלכלי בשנות השבעים, הוא החל לשים את עינו גם אל המוסדות המנוהלים על ידי המדינה למען רווחת האזרחים. משבר זה, שהסתיים בחיזוקם הרב של המוסדות הפיננסיים וברוני ההון, הגביר את יכולתם להפעיל לחץ על המדינה להפריט עוד ועוד ממוסדותיה למלתעות השוק. ההפרטה כופה על הפרט לתפקד כצרכן היכן שבעבר תפקד כאזרח. כלומר לרכוש בכסף את מה שבעבר קיבל מתוקף זכויותיו ולדאוג לטובתו האישית היכן שבעבר יכל לחשוב על טובת הכלל. כך יוצא, שאפילו מוסדות כמו חינוך, בריאות ורווחה, שמעצם הגדרתם מחייבים חשיבה חברתית וקולקטיבית, מופקרים אל השוק, שמעצם הגדרתו מחייב חשיבה פרטית ואישית. בכדי להשתיק את התנגדות הציבור, התקשורת והמדינה מגוייסות לתעמולה כמעט סטליניסטית על נפלאות ההפרטה. הטיעונים המרכזיים הם שזה חוסך מסים ושזה "מייעל". הטיעונים האלה נתקלים בהתנגדות מעטה. מרבית המפלגות מחוייבות למדיניות ההפרטה והתקשורת מרבה להכפיש את "הועדים הגדולים" וההסתדרות כארגונים מיושנים ומושחתים, שיש להשתמש בהפרטה ככלי מרכזי להילחם בהם לטובת הציבור. אולם על השאלה הגדולה איש לא עונה: איך בדיוק העברת נכסים הכפופים לבקרה ציבורית לידיים פרטיות אמורה לקדם את טובת הכלל? ביתר המאמר אני אבדוק לעומק את שלושת הטיעונים המרכזיים בעד ההפרטה: יעילות, לחימה בועדים וחיסכון במסים. במגזר הציבורי כולם מושחתים. הכל שם זה מינויי קרובים. יש שם אבטלה סמויה מטורפת. רק היעילות של השוק יכולה לעשות שם סדר. אין ספק שההתנהלות במגזר הציבורי לא תמיד תקינה. אבל בדיוק היכולת הזאת שלנו כאזרחים, לבקר אותו ולדרוש את שיפורו המתמיד, היא זו שמחייבת את הישארותו מגזר ציבורי. ההפרטה לא מעלימה את השחיתות במגזר הציבורי, אלא הופכת אותה לנורמה במגזר הפרטי; היא משפיעה על חיינו באותו אופן, אך עתה איננו יכולים לבקרה. כאשר בנק הפועלים נלקח מידי ההסתדרות בשל אותם טיעונים על שחיתות ומינויי קרובים, הוא הועבר בפרוטות לקבוצת אריסון. כשהנכס הפך לרכושו הפרטי של תד אריסון, איש לא יכל לבקר אותו על מינויי קרובים כאשר הוא הוריש את הבנק לבתו. את בתו איש לא יכל לבקר על שחיתות כשאת רווחי הבנק חילקה בלי בושה בין הבכירים, בזמן שפיטרה וקיצצה בזכויות יתר העובדים. אבטלה סמויה עדיפה על אבטלה אמיתית, וזה בדיוק מה שעידן ההפרטות מרעיף עלינו בשפע. תנודות השוק מבטיחים שהביקוש לעובדים תמיד יהיה תנודתי בהתאמה. על כן, חובתה של המדינה להגן על אזרחיה מהתנודתיות הזאת ולהבטיח תעסוקה מלאה גם במקרים בהם אין ביקוש לעבודה. הדבר יוביל לאבטלה סמויה בתקופות בהן העבודה היא לא בשפע, אבל יעניק לכלל ציבור העובדים יציבות תעסוקתית. ברמת המקרו, יציבות זו תבטיח כלכלה יציבה המבוססת על כוח קניה מובטח. יתרה מזו, במגזר הפרטי אנחנו רואים מתן משקל רב יותר לתופעה ההפוכה: עבדות סמויה. זהו מצב בו אדם עובד מרבית הזמן בלא שכר, וזה קורה כל אימת שהרוב המכריע של תפוקת העובד עוברת לידי המעסיק, ורק חלק קטן ממנה חוזר אל העובד בצורת שכר הנושק למינימום. האופי התחרותי של השוק נכון רק לעסקים הקטנים ולציבור העובדים. עבור בעלי ההון, שמחזיקים בעיקר השליטה במשק, אין כל תחרות, רק שליטה רודנית טוטלית. השוק מכתיב יעילות כלכלית לרווחתו של בעל ההון בלבד. אולם מה בדבר יעילות חברתית? כיצד ניתן לכנות מערכת שלא מבטיחה רווחה וביטחון כלכלי למרבית העוסקים בה כיעילה? ועדי העובדים האלה מטורפים לגמרי. הם לוקחים חשמל בחינם, יש להם דרישות שכר לא מציאותיות. אותם "ועדים גדולים" נראים לנו כה גדולים, רק מכיוון שיתר הועדים נשברו והתפוררו. "זכויות היתר" שמקבלים עובדי חברת החשמל, הן זכויות בסיסיות שמגיעות לכל עובד עלי אדמות, זכויות שיש להילחם על הרחבתם עד לרמה שבה העובדים הם בעלי השליטה במערכת כולה. הטענה הזאת, שנשמעת לרבים כ"קומוניסטית" ומסכנת את הדמוקרטיה, היא למעשה הדמוקרטית ביותר שיש, שכן אם הדמוקרטיה היא שלטון על ידי העם או למען העם, העובדים מהווים את העם. במהלך הפרטת חברת החשמל, גם את הקבוצה האחרונה של עובדים שמסוגלת להלחם על זכויותיהם רוצים למחוק ולהחליף בעובדי כוח אדם לא מאוגדים, אשר ההון יכול לנצלם בלי כל הגבלה. ההפרטה מקטינה את נטל המס מי נהנה מהרפורמות האחרונות ש"הפחיתו את נטל המס"? לפי נתוני מרכז אדוה, המרוויח העיקרי היה העשירון העליון וליתר דיוק, בעיקר האלפיון העליון. כלומר, גם כאן, עיקר המרוויחים מההפרטה היו בעלי ההון. זה לא צריך להפתיע, מאחר והעשירים משלמים את עיקר המס. זאת דרכה של המדינה למתן את פערי ההכנסות שמאיימים על היציבות החברתית. אולם כשההון שולט, דברים שוליים כמו החברה, נסוגים בפניו. אם ניקח בחשבון שרק פחות מחמישים אחוז מכוח העבודה משלם מסים, ומתוך אחוז זה, רק מיעוט משלם מסים משמעותיים, נגלה שרק מעטים מאתנו יכולים להגיד שהפחתת המסים היטיבה עמנו. אולם רבים מאתנו יגידו שהעליה בהוצאות לחינוך, לבריאות, לתחבורה ולשרותי תקשורת, גרמה לנו להפסדי הכנסה ניכרים. יתרה מזו, הפגיעה בשרותי הרווחה, בקצבאות ובדמי האבטלה חוסכת לעשירים מסים רבים, אך גם פוגעת בביטחון הסוציאלי של שאר הציבור, שכן עכשיו רובנו תלויים הרבה יותר במקום העבודה; עכשיו הרבה יותר קשה לנו לבוא למעסיק בדרישות להעלאת שכר: בלא רשת הביטחון הסוציאלית, אנחנו פשוטו כמשמעו, נתונים לרחמיו. לסיכום מדיניות ההפרטה ננקטת בכל מדינות העולם, כתוצאה מלחץ של ההון המקומי והעולמי. בכל מקום היא גורמת לנזקים רבים. העברת נכסים לידי המדינה לא מקדמת עריצות ביורוקרטית, אלא פותחת יותר מוסדות חברתיים לפיקוח ציבורי. העברה זו מקריבה שוק חופשי לטובת אנושות חופשייה מהשוק. המרחב הפרטי הוא מקום חשוב מאין כמוהו, שבו אנו יכולים להחליט על בחירת בני זוג, גודל המשפחה, סגנון חיים ועוד. אולם את קבלת ההחלטות המקרו-כלכלית עלינו לחלץ מתוכו. הכלכלה שייכת לחברה, להמוני העובדים שמייצרים אותה, ולא לקומץ פרטים כאלה או אחרים. מאת: תנועת התודעה הלאומית