למה לא כואב לי???

[lightofgod]

למה לא כואב לי???

חברה שלי זרקה אותי, נפצעתי ונפלתי מהמסלול בסיירת שחלמתי וכל כך סבלתי כדי להגיע אליה, נכשלתי בבגרויות... ולא כואב לי... אני פשוט לא מרגיש רע... ואף פעם לא בוכה... זה באמת לא מפריע לי, אני מרגיש כאילו יאללה חפיף אם זה מה יש נחיה עם זה. ובכל זאת משהו מפריע לי, פעם השתכרתי חזק והתחלתי לבכות כמו ילד קטן... אבל חוץ מזה כלום, מעולם לא זוכר שבכיתי או משהו, או שהייתי עצוב. פשוט הכל כרגיל, זה נורמלי?????

 

[lightofgod]

אתם מוזמנים להגיב... אני באמת לא יו

דע אם אני סתם לחוץ או שבאמת זה לא נורמלי...

 

[גרא.]

אנא פרט מעט,לא ברור מה כוונתך

בהצהרה שלא כואב לך..אולי כוונתך לומר שאינך מתוסכל כאשר אתה נכשל בעשיית דברים שלכאורה חשוב לך להצליח בהם,למשל, בבגרויות..נסה להסביר, כי ההגדרה הראשונה שלך, כפי שמופיעה בפנייה, אינה מתאימה.

 

[lightofgod]

שמע אני רואה אנשים

שקשה להם כשהם נפרדים מקשר או שהם נכשלים במשהו אתה יודע עצובים בוכים, טבעי. ואני פשוט לא מזיז לי, לא יודע נפלתי מהמסלול שהיה כל החיים שלי, ובאמת שלא הפריע לי, וכשחברה שלי ואני נפרדנו פשוט הרגשתי ריקנות וזהו. או כשמישהו מעליב או רע, ובכלל אני לא זוכר שמשהו אי פעם הכאיב לי או גרם לי לבכות. וזה מוזר לי. לא טוב לי אבל גם לא רע לי. זה לא שאני לא מתאמץ, התאמצתי נורא כדי להישאר במסלול, וכשכלו הקיצים פשוט אמרתי, נו טוב שיהיה, אנשים סביבי לקחו את זה יותר קשה ממני. אותו דבר עם החברה. מטריד אותי שאני אדיש כלפי דברים משמעותיים בחיים, נגיד כשקורה משהו רע למישהו, כמו מחלה או מוות, אני לא מרגיש שבאמת אכפת לי. לפעמים אני משחק תמשחק, כי ככה צריך, אבל לא באמת מזיז לי אם מישהו מת, או אם קורה משהו רע. למרות שרציונלית אני מבין שזה נורא ואיום, או שאני יודע שהמצב קשה וצריך לפעול...

 

[דבור באטרף]

../images/Emo11.gif

אני לא חושב שאתה נטול רגש. נראה לי שאתה מעדיף להפנים דברים מאשר להגיב אליהם.אתה בונה חומות הגנה סביבך אבל,ברגע שאתה נמצא במצב כמו שהזכרת, אתה פשוט מתפרק ונותן לכל הכאב לצאת החוצה.

 

[lightofgod]

אז מה עושים?

כדי באמת להגיע למקומות שאני כל כך מנסה לכסות, ולהתפרק?

 

[דבור באטרף]

../images/Emo91.gif

לדעתי פסיכותרפיה היא התשובה.

 

[רונאסטל]

משהו אחר- קצת משונה

הייתי זקוקה לטיפול אקופנטורה (דיקור מחטים סיני) בגלל שיתוק שתקף חצי מהפרצוף שלי- רופא רגיל ביותר הפנה אותי לשם (דרך קופת חולים)- הדקירה הראשונה שנעשתה היתה בערך בין הגבות ואני פרצתי בבכי- לא מהכאב בכלל- פשוט בכי כזה כמו שתינוקות בוכים - שלא מפסיק, הייתי מאד נבוכה אבל זה היה פשוט אדיר- כל מה שצברתי בערך מגיל 5 פתאום התפרק (ואין לי בעיה לבכות- אבל זה בכי מסוג אחר אם אתה מבין למה שאני מתכוונת). תנסה, אולי תצליח לפרוק את כל מה שאתה שומר בתוך הקופסא הזו של הראציונליות... בהצלחה.

 

[גרא.]

קשה לדעת מה מניע אותך, וגורם לך

להתנהגות המאופקת, הסולידית, אולי הכל כך ראציונאלית הזו. יתכן ורגשותיך דווקא עזים, אבל חסומים במנגנוני הגנה ,אולי מחושקים בהם. מנגנוני הגנה שנוצרו בילדותך,עקב סבות רבות..שאותם אפשר חשוף, אם תרצה, רק בדרך טיפול. אפשרות אחרת סבירה לא פחות כנראה תלוייה באישיות שלך.לא ארחיב, רק אומר שיש,סוגי אישיות שונים..וכלל לא משנה כרגע איך הם נוצרו.יש סגנון אישיות אמוציונאלית (כמו למשל, גב' גאולה כהן), ויש סגנון אישיות ראציונאלי, כזה שאינו מבטא רגשות, שולט ברגשותיו, תמיד מחושב וקר רוח, ולא לכאורה. (למשל בני בגין)..קל יותר לתת דוגמאות של אנשים פוליטיים, מאשר כל דוגמא אחרת..בסך הכל אתה מתאר כאילו אתה מרגיש רע עם זה,( אז הנה אתה מרגיש), אבל כדאי שתזכור שאתה אינך חייב להגיב רגשית רק משום שאחרים עושים כך.. אתה אינך חייב להגיב כמו אחרים ל"דברים משמעותיים" בחיים..אתה מגיב כפי שאישיותך בנוייה,שוב מסבות כאלה או אחרות.. ובדך הכל נדמה שלי שאתה חי עם זה לא כל כך רע.למה לשנות??