למה? ט'

למה? ט'

למה כשאני עצבנית, לחוצה, מדוכאת, עוברת ימים קשים, הדבר היחיד שבא לי לעשות זה לסגור את הפה ולא לאכול עד שאני ארגיש שבא לי להקיא מהרעב?
למה ההרגשה הזאת של הרעב ושל העינוי גורמת לי להרגיש ככ רגועה, ככ טהורה...
אני עומדת בתפריט, אני עולה במשקל, אני מרגישה בכללי הרבה יותר טוב, אבל אני לא יכולה לשכוח את ההנאה שיש בהרעבה.
כבר הייתי במצב ששכחתי את ההנאה הזאת.. אבל ב"סיבוב הזה" אני מתקשה לשכוח אותה. ככ ממכרת.
ואז שעוברים עליי ימים חרא, כמו היום הזה נניח, בא לי רק לנעול את הפה שלי ולהרגיש את הבטן שלי מתחילה לשרוף.
אני לא אעשה את זה, ברור לי כשמש שלא.
אבל ככ בא לי.
וגם חרא לי לאכול, אבל אני בכל זאת ממשיכה. אבל חרא חרא חרא
שמנה בהמה מלוכלכת
 

simplistic

New member
ט'

בדיוק התלבטתי אם לכתוב פה הודעה דומה...גם אני ככה, בדיוק. כל פעם כשיש יום רע, לחץ, חרדה - זה האינסטינקט הראשוני שלי. ולפני כמה ימים, היה לי מעין אפיזודה של אכילה מגעילה כזו, בלתי נשלטת (אין לי את זה כמעט אף פעם). ואני ממש לא בהרעבה (I know better). אבל היום דילגתי - חד משמעית בגלל כעס. הקשר הזה, בין הרגשות לצורת האכילה - זה משהו שקשה מאוד לנתק ולהפריד.

מבינה אותך כל כך
 
כואב לקרוא את המילים הקשות שאת אומרת על עצמך.

אני מקווה שבזמן רגוע יותר את יודעת שכל זה לא נכון,
ושאת ראויה ליחס אחר, גם מעצמך.

מה את מנסה להשתיק בעזרת ההרעבה? מה הדברים שאת רוצה לברוח מהם שההרעבה מסבה את תשומת ליבך מה?
 
למעלה