למה זה קורה לי?

[אמא של נמ]

למה זה קורה לי?

מאז שהוא התגייס הכל הפוך לי ואני לא מצליחה לחזור לשגרה שהייתה. כבר חודשיים שלא ביקרתי במכון הכושר ואני הייתי אדוקה בעניין. אין לי אנרגיות ואני כל הזמן עייפה. אני מאד משתדלת להשאר בבית ליד הבן שנשאר "לבד" והוא כבר בן 16, מורד ומורד ללא הפסקה מה שלא מקל עלי. אני עובדת וגם לומדת ועדיין חשה ריקנות . לא מצליחה לחזור לאותה אחת אנרגטית ושמחה שהייתי קודם, ואני חשה שאין לי סיבה מוצדקת. כמעט מתביישת שכך המצב.מתה לחזור לשגרה ולא מצליחה.

 

[nuky1]

../images/Emo24.gifאת צריכה להתחיל לחזור לשגרה

זאת תהיה שגרת חייך ל-3 השנים הקרובות. גם אצלי התחיל את השרות ר ק לפני 3 חודשים והוא הצעיר ביותר. מסכימה איתך שקשה אבל זהו... עובדה אצלנו הולכים לצבא והמצב לא מקל עלינו.

 

[אימשל2]

תבררי שזה לא על רקע בריאותי

ישנן בעיות בריאות שמתעוררות על רקע של מתח רגשי. כשתישלל האופציה הזו, תדעי שכנראה שאת קצת בדכאון. זה הגיוני שזה יקרה. קודם כל, אל תשפטי את עצמך ואל תכעסי על עצמך. אח"כ תנסי לצאת מזה ב"קטן". חז"לנו אמרו ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות". יענו, בהקשר שלנו, אם תעשי - השמח בלב יבוא עם זה. תתחילי בלהכריח את עצמך לעשות דברים שאת ממש אוהבת (אם היית אדוקה בגלל הכיף ולא בגלל החובה, תחזרי למכון כושר). תלחמי בעצמך לעשות את זה פעם אחת, סביר להניח שאח"כ כבר לא תלחמי בעצמך. לעניות דעתי, הבלתי מקצועית, אך המנוסה, כשעסוקים, שוכחים. עם זאת, כפי שסיפרתי על עצמי, המחיר שאני משלמת על היותי שפויה ומתפקדת, הוא העדר אנרגיות לעקור הרים, כפי שהיו לי טרום ימי הגיוס של הבנים.

 

[שיר סתיו 5]

ממליצה לך לבדוק את בלוטת התריס

לעיתים תפקודה משתבש בעקבות לחצים נפשיים/רגשיים. ואת עברת כאלו ועדיין עוברת.

 

[mikca]

../images/Emo24.gif מתי הוא התגייס ? ההרגשה

מוכרת ואולי זה לא דווקא בגלל הגיוס של הבן ורק מקרי שזה באותו זמן. לפעמים בגיל שלנו זה קורה. ואולי דכאון חורף. מאחלת שיעבור מהר ותחזרי לאנרגיה מלאה.

 

[עידן64]

מזדהה איתך....

בתי הבכורה התגייסה בינואר.כמומחית להדחקה,לשמירה על שגרה,תפקידים עבודה והכל כרגיל כמובן שאני ממשיכה הלאה ביום יום.אבל...אני הרבה יותר עייפה,נכנסת למיטה בערב בשעות שמעולם לא נכנסתי, הגוף מאותת לי (הגב,התקררות וכל מיני כאלה...)ואני לא אני הרגילה. אני רק יודעת לומר לעצמי,שזה בסדר.שאני נורמלית,שייקח זמן...שהרי לא יכול להיות שגידלתי בת שהייתה איתי 18 שנה בבית,בוקר בוקר,לילה לילה,שבת שבת.שהפרידות הכי ארוכות שלנו עד הגיוס היו הנסיעה לפולין ולחו"ל לפני הגיוס.ויום אחד,למרות שזה לא היה במפתיע וידעתי עליו,היא ארזה תיק והתגייסה.החיים שלי השתנו.אני חד הורית והבית שונה ואחר לי ולאחותה בת ה15.אני גאה בה,מאושרת על מה שהיא ועל איך שמתמודדת מצליחה ואפילו מרוצה ונהנית.אבל קשה לי,עצוב לי לפעמים, ואני מתגעגעת... שולחת לך

,מציעה לך גם לשלול דברים פיסיים (מה שאני עשיתי) לפחות בבדיקות דם,ו...שבת שלום.

 

[sim26]

ייתכן שעונת החורף מחריף

את המצב - אני מרגישה את זה כבר. עוד מעט יגיע אביב ואני מקווה שלכולנו יהיה יותר טוב. האם את ישנה מספיק?

 

[אמא של נמ]

שלום חברים

ראשית תודה על התמיכה. היא חשובה ועוזרת מאד! אכן אני מתפקדת מצויין בעבודה ובלימודים שומרת "פאסון" עד שאני מגיעה הביתה. אז אני מרגישה את הריקנות הזאת ולא פלא. בארבע השנים האחרונות כשבני למד בתיכון הייתי "צמודה" אליו מתוקף עבודתי, ידעתי פחות או יותר מה קורה איתו ובגלל שהוא גם אהב לשתף אותי היה לנו טוב ביחד. הניתוק הטוטאלי הזה, חוסר הידיעה שלי במשך ימים ארוכים מה קורה איתו והאם ואיך הוא מסתדר קשה לי מאד. אני יודעת שהוא מאד מתגעגע הביתה , אני ידעת שיש לו חיכוכים כאלה ואחרים עם חלק מהאנשים, אני גם יודעת שיש לו גם חברים טובים שם, ושבסך הכל הוא מסתדר היטב אבל בגלל שהוא מדחיקן מקצועי (כמוני) אני לא רגועה. יתכן שגם החורף לא תורם ואני באמת , כעצתכם אשלול גם מצב פיזיולוגי, ואולי הכל יסתיים כשהוא יסיים טירונות והתקשורת איתו תהיה קלה יותר. לא יודעת. בינתיים המון תודה על שאתם כאן איתי.