למה זה לא קורה..
מנסה לשתף ולחשוב גם יחד על כל הסיבות שחיפשתי עד היום לעצור את הזמן מלהגיע לפרק הזה. נכון שרציתי, בטח שאמרתי לא פעם שאני רוצה, אפילו חשבתי שעברתי כמה פרקים והתפרקתי מכל אחד מהם ושוב לקחתי את כל החתיכות ונישארתי בחיים. בחיי החיים אפילו מגניבים. אבל בעצם אחרי חצי שנה נקיה ביותר עם עצמי ניסיתי להבין למה כל מה שקורה לי בעצם קורה לי ולמה יש דברים שלא קורים לי?! כשהבן שלי ביקש לעבור לאבא שלו שאלתי שוב "איך זה דוקא קורה לי?". אבל אחרי שנרגעתי הבנתי שרציתי שזה יקרה לי, או אולי נתתי שזה יקרה, מין הסתם אולי היה לי נוח שזה יקרה?! כשצצו הבעיות במקום העבודה שאלתי שוב "איך יתכן שזה יקרה לי?". מאוד כעסתי, נפגעתי, ואפשר להגיד שהפעם אפילו לא ממש שתקתי. פתאום הבנתי שצריך להגיב, שמותר להגיד, שצריך להוציא את כל השיט שעומד בגרון, במיוחד כאשר לא נשאר מה להפסיד אלא רק להרויח. בהחלט זה עבד ובמקום בעיות קיבלתי צרות, קוראים לזה צרות של עשירים. אך בכל מקרה זה יותר נעים מצרות של עניים. ישבתי חודשים לבדי וחשבתי, למזלי היה לי בדיוק את הדמן, לא יותר מידי ולא פחות מידי, לחזור מעומס העבודה ילדים וכו. ולשבת ולהגיד לעצמי "אופס דוקא לי שוב לא קורה כלום". מצד שני עברתי כמה חודשים של המון עשיה שלא היה לי זמן בכלל לזוגיות. רוב הזמן שמחתי וחייכתי על מזלי הטוב. והבנתי שדברים טובים וטובים פחות באמת קורים בזמן שהם צריכים לקרות ומצמיחים אותנו למקומות אחרים. כמובן שלמדתי שאני קוץ בתחת, אין לי סבלנות לבן זוג יותר מכמה ימים. ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר מחוברת ואוהבת את עצמי שכבר אין לי ממש רצון לרצות יחד. אבל דוקא בלילות ככה לפני שעצמתי עין, במיוחד בחורף הקר, מה זה התחשק לי איזה חיבוק דב רחב ..ושוב הבנתי שרק בשביל חיבוק לא ממש יש לי זמן לשאר הדברים, להשקיע בקשר כמו פעם, לתת שוב את ליבי, לקחת סיכונים למען סיכוים קלושים כמו שאומרים. למה קלושים? אולי כי הבנתי שאני וזוגיות זה כבר לא יקרה. כי זה לא בגלל שזה "לא קורה לי" אלא בגלל שאני לא ממש רוצה שזה יקרה לי. בכל פעם שגבר אמר לי בזמן קצר שהוא אוהב אותי הלכתי ממנו. בכל פעם שגבר העלה את המשפט מגורים יחד או מיסוד קשר..ברחתי ממנו. אפשר לומר שלא מדובר בפחד שאתם חושבים שקיים. זה לא שאני ממש מפחדת מיחד. את הגרוש שלי הכרתי מהר אהבתי מהר התחתנתי איתו מהר..שנאתי אותו מהר. והתגרשתי ממנו יותר מהר. ואחרי 4 וחצי שנות נישואים לחיות 9 שנים לבד, זה כבר הופך להיות דפוס. אז מה כן רע בלבד הזה? טוב לי! מקום העבודה שלי לא מושלם אבל אני יודעת שעוד אגיע רחוק יותר. טוב לי! הבן שאצל אבא שלו מתחיל להסתדר לו שם. והבן שכאן זוהר וגדל עם חיוך. טוב לי! אף אחד לא רואה את הכלים משלשום בכיור.. ואחרי שהגיע הטוב הזה, עם החור הקטן הזה שמידי פעם מקרר אותי בלילה לבד. בא ונכנס לחיים שלי קשר חדש. מישהו מהשכונה שלי שניסה כבר יותר משנה לבדוק אם מתאים לי להכיר אותו. 15 שנה מעלי. רוצה עוד שנה להרגיש משפחה. ודוקא להרגיש משפחה זה נעים לי, וזה קורה כבר כמה שבועות עם הילדים. בכל יום ראיתי את הקשר יפה יותר, נעים יותר ובטוח יותר. עד ששמעתי את המילים "אוהב אותך" והתחיל לשאול אותי שאלות ששאלתי פעם אני בעצמי "מה את/ה מצפה מהקשר?". פתאום כשהייתי צריכה לחשוב קדימה עוד שנה נגמרו לי המילים. לא ידעתי לענות מה אני רוצה חוץ מלהרגיש טוב בקשר וקצת משפחתיות שלא תעיק עלי. ובעצם כולנו יודעים שקשר טוב לא צריך להעיק. אז מצד אחד נעים לי איתו. חשוב לי להכיר אותו עוד. אבל זה מעיף אותי, מלחיץ אותי. או שאולי גדול עלי הפחד להגיע לפרק ב שכל כך היה חשוב בעיני פעם?! (ונראה לי שקודם כתבתי שזה לא פחד). אז אני חושבת לעצמי למה בעצם הפעם אני לא רוצה שזה יקרה?!
מנסה לשתף ולחשוב גם יחד על כל הסיבות שחיפשתי עד היום לעצור את הזמן מלהגיע לפרק הזה. נכון שרציתי, בטח שאמרתי לא פעם שאני רוצה, אפילו חשבתי שעברתי כמה פרקים והתפרקתי מכל אחד מהם ושוב לקחתי את כל החתיכות ונישארתי בחיים. בחיי החיים אפילו מגניבים. אבל בעצם אחרי חצי שנה נקיה ביותר עם עצמי ניסיתי להבין למה כל מה שקורה לי בעצם קורה לי ולמה יש דברים שלא קורים לי?! כשהבן שלי ביקש לעבור לאבא שלו שאלתי שוב "איך זה דוקא קורה לי?". אבל אחרי שנרגעתי הבנתי שרציתי שזה יקרה לי, או אולי נתתי שזה יקרה, מין הסתם אולי היה לי נוח שזה יקרה?! כשצצו הבעיות במקום העבודה שאלתי שוב "איך יתכן שזה יקרה לי?". מאוד כעסתי, נפגעתי, ואפשר להגיד שהפעם אפילו לא ממש שתקתי. פתאום הבנתי שצריך להגיב, שמותר להגיד, שצריך להוציא את כל השיט שעומד בגרון, במיוחד כאשר לא נשאר מה להפסיד אלא רק להרויח. בהחלט זה עבד ובמקום בעיות קיבלתי צרות, קוראים לזה צרות של עשירים. אך בכל מקרה זה יותר נעים מצרות של עניים. ישבתי חודשים לבדי וחשבתי, למזלי היה לי בדיוק את הדמן, לא יותר מידי ולא פחות מידי, לחזור מעומס העבודה ילדים וכו. ולשבת ולהגיד לעצמי "אופס דוקא לי שוב לא קורה כלום". מצד שני עברתי כמה חודשים של המון עשיה שלא היה לי זמן בכלל לזוגיות. רוב הזמן שמחתי וחייכתי על מזלי הטוב. והבנתי שדברים טובים וטובים פחות באמת קורים בזמן שהם צריכים לקרות ומצמיחים אותנו למקומות אחרים. כמובן שלמדתי שאני קוץ בתחת, אין לי סבלנות לבן זוג יותר מכמה ימים. ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר מחוברת ואוהבת את עצמי שכבר אין לי ממש רצון לרצות יחד. אבל דוקא בלילות ככה לפני שעצמתי עין, במיוחד בחורף הקר, מה זה התחשק לי איזה חיבוק דב רחב ..ושוב הבנתי שרק בשביל חיבוק לא ממש יש לי זמן לשאר הדברים, להשקיע בקשר כמו פעם, לתת שוב את ליבי, לקחת סיכונים למען סיכוים קלושים כמו שאומרים. למה קלושים? אולי כי הבנתי שאני וזוגיות זה כבר לא יקרה. כי זה לא בגלל שזה "לא קורה לי" אלא בגלל שאני לא ממש רוצה שזה יקרה לי. בכל פעם שגבר אמר לי בזמן קצר שהוא אוהב אותי הלכתי ממנו. בכל פעם שגבר העלה את המשפט מגורים יחד או מיסוד קשר..ברחתי ממנו. אפשר לומר שלא מדובר בפחד שאתם חושבים שקיים. זה לא שאני ממש מפחדת מיחד. את הגרוש שלי הכרתי מהר אהבתי מהר התחתנתי איתו מהר..שנאתי אותו מהר. והתגרשתי ממנו יותר מהר. ואחרי 4 וחצי שנות נישואים לחיות 9 שנים לבד, זה כבר הופך להיות דפוס. אז מה כן רע בלבד הזה? טוב לי! מקום העבודה שלי לא מושלם אבל אני יודעת שעוד אגיע רחוק יותר. טוב לי! הבן שאצל אבא שלו מתחיל להסתדר לו שם. והבן שכאן זוהר וגדל עם חיוך. טוב לי! אף אחד לא רואה את הכלים משלשום בכיור.. ואחרי שהגיע הטוב הזה, עם החור הקטן הזה שמידי פעם מקרר אותי בלילה לבד. בא ונכנס לחיים שלי קשר חדש. מישהו מהשכונה שלי שניסה כבר יותר משנה לבדוק אם מתאים לי להכיר אותו. 15 שנה מעלי. רוצה עוד שנה להרגיש משפחה. ודוקא להרגיש משפחה זה נעים לי, וזה קורה כבר כמה שבועות עם הילדים. בכל יום ראיתי את הקשר יפה יותר, נעים יותר ובטוח יותר. עד ששמעתי את המילים "אוהב אותך" והתחיל לשאול אותי שאלות ששאלתי פעם אני בעצמי "מה את/ה מצפה מהקשר?". פתאום כשהייתי צריכה לחשוב קדימה עוד שנה נגמרו לי המילים. לא ידעתי לענות מה אני רוצה חוץ מלהרגיש טוב בקשר וקצת משפחתיות שלא תעיק עלי. ובעצם כולנו יודעים שקשר טוב לא צריך להעיק. אז מצד אחד נעים לי איתו. חשוב לי להכיר אותו עוד. אבל זה מעיף אותי, מלחיץ אותי. או שאולי גדול עלי הפחד להגיע לפרק ב שכל כך היה חשוב בעיני פעם?! (ונראה לי שקודם כתבתי שזה לא פחד). אז אני חושבת לעצמי למה בעצם הפעם אני לא רוצה שזה יקרה?!
