למה הוא מתחצף ?

[תיקי א]

למה הוא מתחצף ?

שלום רב, אני מתנצלת מראש על האורך, אני פשוט מאוד מוטרדת. יואב בן 5 וחודשיים. אני יודעת שכל אמא חושבת שהבן שלה הוא הכי, אבל אני גם אובייקטיבית

. עד לפני שנה בערך הילד היה אחד הילדים הממושמעים עלי אדמות. הבית התנהל על מי מנוחות וכל גילאי ההתבגרות הנוראים עברו וחלפו תוך שאנו טופחים לעצמנו על השכם ומשוכנעים כי אין כמונו הורים מושלמים ואצלנו חינוך זה חינוך. בעלי ואני נהגנו לאמר שעוד קצת והילד הופך לרובוט: ישן 12 שעות בלי להתעורר פעם אחת מגיל חודשיים וחצי, הולך לישון ב- 20:00, אוכל הכל ובריא (כולל סושי), חם ומחבק, מחמיא ועוטף ומדבר כמו מבוגר וחכם שאפשר להשתגע. לפני שנה ושבעה חודשים נולדה לו אחות, הוא חיכה וציפה, בחר לה את שמה ומתייחס אליה מקסים. אני לא חושבת שניתן לשייך את השינוי ההתנהגותי להולדת אחותו, מה גם שאנחנו כל הזמן מחזקים אותו ומספרים לו כמה הוא נפלא ובוגר וכו'... אז איך ולמה לעזאזל, ילד שמקדישים לו המון (אני איתם כל אחר צהרים ללא יוצא מהכלל וגם אבא שלו משתדל תמיד לחזור בשעות סבירות והוא בעל סבלנות אין קץ) נהיה חוצפן מתנגד לכל דבר וכל הזמן מותח את החבל. יואב גדל בסביבת שפע, הוא רק רוצה משהו וגדוד של סבתות וסבים מתגייס וקונים הכל בלי הגבלה (אנחנו מגבילים אותם), אנחנו מטיילים המון נוסעים לסופי שבוע ולמעשה מתכננים את הפנאי שלנו תוך התחשבות מלאה ודאגה מתמדת להנאתו. לאחרונה התחלנו להרים את הקול בדציבלים הולכים וגבוהים עד לכדי צרחות מקפיאות דם. יש בעיה כשרוב העימותים מתרחשים בבוקר ומאחרים כל הזמן. לפני שבועיים הוא צחק לי בפרצוף בזמן האוכל, כמה פעמים, כשהערתי לו על צורת האכילה שלו, ברוב תיסכולי הרמתי את היד לסטירה ועצרתי אותה בדרך כך שלמעשה ליטפתי את פניו ורציתי למות במקום. יואב הסתכל עלי וחייך "אמא זה היה סטירה או פליק ?" ואני הרגשתי כל כך רע. גם בגן המצב רע, הוא מתחצף לגננות, ומתנגד לכל נסיון שלהן לקבוע לו את סדר היום. המשפט השגור בפיו הוא "אני מחליט עלי". בחודש האחרון יואב החל בפעם הראשונה בחייו לקבל עונשים (הדבר קרה פעמיים) העונש שממש עובד ולרוב גם האיום בו, זה מניעת טלוויזיה אחר הצהרים. אבל קשה לי עם עמדת השוטר אני חשה כאב פיסי כמעט כשהוא בוכה ומתחנן שאסלח לו ומבטיח הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה. ברור לי שזו לא הדרך. אנחנו מדברים ומדברים ומסבירים ומסבירים והוא מבין, אני יודעת, רק לא משתפר. הוא לא מקלל אבל אני לא מוכנה שידבר אלנו, או לכל אדם אחר (מבוגר או צעיר) ללא מתן כבוד ("אל תגרמי לי לחשוב שאת מטומטמת"). אני תמיד מדגישה בפניו ש"אצלנו בבית" ככה וככה, ושוב חוזרת מאיימת שגם אני לא אענה לבקשותיו ו"איך אתה תרגיש ?" וכו'... אני יודעת שבטח התאור שלי נשמע דרמתי ורבים נתקלו בבבעיה. אבל הילד באמת ילד נעים, מאוד חכם (איך הוא לא קולט כמה התנהגותו מביישת אותו?) ובעל אינטיליגניה רגשית מדהימה ונראה לנו שהוא עצמו מתמודד עם "הילד הרע שבפנים" ואינו מסוגל לרסן את הדחפים שמשתלטים עליו. מעבר למטרד אנחנו רוצים לעזור לו, לא להכנס ל"תפקיד" הילד הרע בבית ובגן ולעבור את התקופה הזו כי נראה שעובר עליו משהו. אשמח לשמוע עיצות.

 

[לאה_מ]

אני אגיד לך מה חשבתי כשקראתי את

ההודעה שלך - (ותסלחי לי מראש אם אני לגמרי לא בכיוון). אמרתי לעצמי: לאמא הזו יש ילד שנשמע ילד מאד מתוק ונורמלי, אבל רק בן 5, והיא חושבת שהוא כבר גדול. אז ילד בן 5 זה רק ילד בן 5. נכון שבפרופורציה לתינוקת בת 1.7 הוא גדול ובוגר, אבל אולי הציפיות שלנו לפעמים טופחות על פנינו במקרים האלה. אז מצד אחד הוא כמה לעצמאות (ומכאן המשפט, המאד שגור אצל ילדים, אגב, "אני מחליט עלי"), ומצד שני בוא בסך הכל ילד - מה זה "איך הוא לא קולט כמה התנהגותו מביישת אותו?" הוא רק בן 5! איך הוא אמור לקלוט כזה דבר? מבייש? זה נשמע לי קוד התנהגות של גיל הרבה יותר בוגר. התחושה שלי היא, שבצד הרצון הבלתי פוסק שלכם לרצות אותו (למה, אגב? למה ילד צריך לקבל כל מה שהוא רוצה? שיקנו לו הכל בלי הגבלה? את מקבלת כל דבר שאת רוצה? אני בטוחה שיש דברים שהיית רוצה אבל את מוותרת עליהם, כי אין כסף, כי זה לא לעניין עכשיו, כי אין זמן או מכל סיבה אחרת), איכשהו דוקא בעניין העצמאות התחושה שלו היא שהוא לא מקבל מספיק. אולי זה בגלל שלקנות הכל זה לא מספיק. לטעמי, חשוב יותר באמת לאפשר לו עצמאות. יותר חשוב מאשר לקנות עוד צעצוע או להענות לעוד גחמה. מתוך הבלבול הזה בין חוסר העצמאות לבין העדר הגבולות, נשמע שיואב מנסה למצוא את הגבולות שלו, והוא ימתח אותם עד הגבול שבו אתם תעזרו לו לעצור, אבל בינתיים התוצאה של המתיחה שלו היא מצד אחד התחצפות והתנגדות מצידו כלפיכם וגם כלפי הגננות, ומצד שני איזה חוסר אונים שלכם, שבא לידי ביטוי באמביוולנטיות שבין מצד אחד לנסות לרצות אותו, ומצד שני להטיל עליו עונשים ולעלות לדציבלים היסטריים. אני מציעה לכם לעשות "פוס" לרגע ולחשוב איך אתם רוצים שהחיים שלכם יראו. איך הייתם רוצים שהבית שלכם יתנהל. אני האחרונה שתומכת בגבולות קשיחים, וזה ממש לא מה שאני מנסה לומר כאן, אבל גם לבית שלי יש כללים משלו, ואיזו מסגרת, שהגם שהיא משתנה מעת לעת לפי הצרכים המשתנים שלנו, היא עדיין קיימת כמתווה כללי, וכנראה מספיק ברורה עבור כל בני הבית. אני חושבת שמאד מאד יעזור לכם מצד אחד לתת ליואב את כל העצמאות שהוא מוכן לקחת - הציעי לו כל דבר שעולה בדעתך (החל מהתלבשות עצמאית, דרך נשיאת התיק שלו בדרך לגן, דרך סיוע בעריכת ופינוי השולחן, עזרה בהכנת הארוחות, מקלחת עצמאית וכל דבר אחר שאת יכולה לחשוב עליו) - אבל זכרי שעצמאות נותנים ולא כופים - יואב יכול לבחור להיות עצמאי בדברים מסויימים, ועדיין להעזר בכם בדברים אחרים, וכל עוד הבחירה היא שלו, זה בסדר גמור. מצד שני, אני מציעה לך, אחרי שחשבתם על המתווה של חיי המשפחה שלכם, להתחיל להנחיל את המתווה הזה ליואב, הן בדרך של דוגמה אישית (שזו לדעתי הדרך הטובה ביותר להנחיל דברים מהסוג הזה, והעדר אפשרות שלי לעשות זאת היא סימן עבורי, למשל, שכנראה הדבר הזה הוא לא "כלל של הבית". אם, למשל, אני אוכלת בסלון, אני מרגישה שכנראה אני לא יכולה לבקש מהילדים לא לאכול בסלון), והן בדרך של עמידה אסרטיבית מצדכם (בלי הרמת קול, בלי עונשים, פשוט לחזור באופן ברור ובטוח על האמירה שלכם) על הכללים. שוב, כללים נוצרו כדי שיפרו אותם - ויתכן שבמשך הזמן תגלו שכללים מסויימים שחשבתם שהם מתאימים בעצם לא כל כך מתאימים לכם, או שעדיף לשנות אותם למשהו אחר - וזה בסדר גמור. בסדר גם לומר לילד "אתה יודע מה? חשבתי על מה שאמרת לי ואתה צודק". אבל הרעיון הוא שהחיים במסגרת התא המשפחתי שלכם יהיו ברורים לכל הנוגעים בדבר. ממש קשה לי להאמין שילד בן 5 אומר "אל תגרמי לי לחשוב שאת מטומטמת" - אני לא אומרת שאת משקרת, זה פשוט נשמע כל כך כמו משפט של מבוגר (ציני במיוחד

) שזה צורם מאד לשים את זה בפה של ילד, ונראה לי שכדאי פשוט לומר ליואב שאתם לא מדברים כך ואתם מבקשים ממנו לא לדבר כך בעצמו. אני לא הייתי מנהלת על משפט כזה שום משא ומתן. לא וזהו. יש לי גם הרגשה (שוב, אני לא מכירה אתכם, זה רק מקריאת דבריך), שאת קצת מכבירה מילים, ושזה כבר לא כל כך אפקטיבי עם יואב. נסי להיות יותר קצרה וברורה. השתמשי בטון דיבור אסרטיבי כדי להדגיש את כוונתך, במקום במילים מרובות (ואת זה אני אומרת לך, שתאמיני לי שבטח אין אנשים הרבה יותר קשקשנים ממני...

). וחשוב מאד מה שכתבת בסוף ההודעה - לעזור לו לא להכנס לתפקיד הילד הרע, אלא באמת להאמין בו וביכולות שלו, ולהמנע מתיוגים.

ואנו ממתינים לתובנות ועדכונים.

 

[תיקי א]

באמת לא בכיוון - הבהרות

קודם כל אומר שכתבתי את ההודעה בערב, אחרי יום מתיש במיוחד בבית עם ילדה חולה ואבא שהגיע אי שם כשהם ישנו. אני מרגישה שלא הבנת נכון כלל (ומקבלת עלי את האחריות להעברת המסר בצורה לא מדוייקת), התחושה שניסיתי להעביר היא של ילד מאושר ונורמלי ושל נסיון להבין מה קורה לו. בבית שלנו יש גבולות ברורים מאוד וזו בדיוק הבעיה: מאחר ויש לי משנה סדורה (ומקריאה ממושכת, מזה זמן רב, של השאלות והתגובות בפורום, גם מאוד דומה לשלך), בדיוק בגלל זה אני לא מבינה מה קרה ? אני מקבלת את העובדה שהכברנו מילים רבות מידי בנושא ויואב מקבל תשומת לב שלילית רבה מידי. אבל אני גם מאמינה בלא להיות שרירותית ולקבוע עבורו, אלא לשתפו ולהעביר כמה שיותר אחריות אליו. כנראה שהערכתי יותר מידי את יכולותיו הרגשיות. לגבי המשפט "אל תגרמי לי..." מקובל עליך שילד שצופה בערוץ הילדים או בפוקס קידס יכול לקלוט כאלו משפטים ? המשפט נאמר לאחותי הקטנה, היא צחקה והוא ניסה את המשפט על אבא שלו ולא העז להשתמש הו שוב (בדיוק בזכות הבהרה קצרה עניינית). באותה מידה הוא מסוגל לבוא ב"יציאה" כמו "תודה על המידע החיוני" (שמע בתוכנית טבע בהופ) לאחר שהסברתי לו דבר מה. ליואב יש יכולת מילולית שמבוגרים יכולים להתגאות בה וכן, הוא גם גדל עם אמא מעט צינית. אגב, הוא שואל אותי, לעיתים קרובות אם אמרתי באמת או בציניות. אנחנו כיום, בפירוש מתמודדים עם ילד שעונה תשובות של נער מתבגר. לגבי הצעקות, זה קורה בעיקר בבוקר, בגלל הלחץ של העבודה (ניסינו גם לתת לו להתלבש בגן, באוטו וכו'.) ואנחנו לא נוותר על ציחצוח שיניים. אני לא חושבת שאנחנו "סתם" מקשים על חייו עם דרישות נוקשות, יואב יודע בדיוק מה מותר ומה אסור ובכל זאת כל הזמן מנסה. אני מאמינה שגבולות ברורים ועיקביים מקנים בטחון ולכן מרגישה צורך להתגונן מול הרמיזה שאין גבולות בביתנו. אם זאת מקובל עלי שהוא מקבל יותר מידי מבחינה חומרית, אבל מה לעשות עם משפחה שרק רוצה לתת ולתת ? אני בפירוש אסרתי על אמא שלי פעמים רבות לקנות או להביא עוד מתנות (אז זה עוזר ?). זהו, אני חושבת שלא הובנתי כהלכה. יכול להיות שהשאלה היתה צריכה להיות תיאורטית נוסח "מה גורם לילד מתוק וחכם, שגדל בבית נורמלי לחלוטין, עם הורים אוהבים, קשובים ומכווינים, לרצות לפרוץ כל העת את הגבולות ?"

 

[לאה_מ]

או קיי - אז אולי תנסי את הכיוון של

העצמאות - נסי פשוט להעביר אליו כמה שיותר אחריות לדברים שקשורים אליו, ובאופן כללי - כמה שיותר עצמאות. אני לא יודעת איפה אתם גרים, ואיך זה מסתדר - הבכור שלי בגיל הזה כבר ירד למטה לבד עם חברים (בלי לעבור כבישים) - זה גם תלוי במוכנות של הילד, אבל לפחות הילדים הפרטיים שלי לא לוקחים עצמאות אם הם עדיין לא מוכנים לה, כך שאני יכולה להיות די בטוחה שאם הם לקחו על עצמם משהו - כנראה זה בסדר מבחינתם. יכולות מילוליות גבוהות של ילדים אני מכירה מקרוב, ואני בטוחה שזה ממש לא חייב לבוא עם חוצפה והתרסה. אם את אומרת שהגבולות קיימים וברורים לכולם (לא נכנסת שוב לנושא הזה, אבל אולי הצרכים שלכם השתנו, ומה שהתאים קודם כבר לא מתאים היום?), אז אולי הוא פשוט מרגיש שבתוך הגבולות האלה יותר מדי "מחליטים עליו", ואז הכעס שלו והמרד שלו נגד זה מתבטא בהתרסה ובדיבור לא יפה. אז באמת מתן עצמאות יכול לעבוד טוב. תעשי (לבד או ביחד איתו) רשימה של כל הדברים שהוא יכול לעשות בעצמו, ואז תראי מה הוא בוחר לקחת מתוך זה (ותני לו קצת יותר קרדיט ממה שנראה ברגע הראשון - לפעמים אנחנו טועים לחשוב שבגלל שהילד לא עשה דבר מסויים אף פעם, הוא לא יכול לעשות את זה - ולא היא).

 

[תיקי א]

כן, את צודקת אנחנו מגוננים מידי

בעבר היה לו טוב שיעשו הכל בשבילו. בהחלט נתת לי כיוון שלא עלה על דעתי, לאפשר לו יותר לקבוע דברים ולקחת אחריות. הוא בפירוש מרגיש ש"מחליטים עליו" יותר מידי. מצד שני בגן כשנותנים לו לקבוע את סדר הפעולות לבד הוא מתכמן. נראה לי שאתן לגננות להתמודד איתו לבד בגן ולא אתערב יותר. גם אנחנו גרים בסביבה שיש מערכת שבילים פנימית בין הבתים אבל מפחיד אותי שירד לבד. מה גם שכל חבריו ילדים בכורים שלא עולה על דעת הוריהם לתת להם לרדת לבד לגינה. המון תודה !!!

 

[ליליה והגמדים]

הילד שלי ילד בכור

ולא מהאמיצים. בכל זאת בגיל 5 כבר התאמנו בללכת לקיוסק בפינה לבד, לקנות ארטיק ולחזור. בהתחלה הבטתי מהחלון והוא בדק שאני שם. אח"כ פחות ופחות, בתחילת כתה ב' הוא כבר הלך לבי"ס לבד וגם לחברים שגרים בסביבה או ירד להוריד זבל או להביא לי משהו ששכחתי באוטו או לקנות לחם במאפיה הכי קרובה. ילד בכור זה לא ילד מנותק. אם אתם גרים בקומפלקס, תני לו ללכת במסגרת מוגנת, כשאת צופה בו מרחוק ושומרת עליו (בהתחלה). ולגבי סדר יום: תני לו להציע סדר לכל עניין ודבר ואז תנווטי את מה שצריך לנווט. השאר, גם אם את היית בוחרת לתכנן אחרת, עדיין בסדר.

 

[הילהל]

רק לגבי המשפט "אל תגרמי..."

אין ספק שהילדים היום, עם הדברים שהם נחשפים אליהם, אומרים לפעמים דברים שקשה להאמין שיצאו מהפה של ילד בגיל הזה. חלק חיובי (יונתן בן 3 - ויש לו ידע מדהים מערוץ "לוגי" על מיחזור, למשל) וחלק שלילי (שכהיתה כאן בייביסיטר חובבת טלנובלות ישראליות, הוא אמר לנו בערב קשה אחד "הרסתם לי את החיים" - לא פחות!). כך שאני לגמרי מאמינה שבגיל 5 ילד יגיד "אל תגרמי לי לחשוב שאת מטומטמת" - בעיקר אם זה משהו שנקלט מבחוץ ולא המצאה שלו. ובמקרה הזה - אולי כדאי גם לחשוב אילו מסרים הוא רולט, מהכין, ואיך מתמודדים איתם (מגבילים אפשרויות צפיה בטלויזיה? בוקים איך הבייביסיטר מדברת? מסבירים לו משמעות של דברים שהוא אומר ולמה זה לא מקובל).

 

[ליליה והגמדים]

תשובה שלי בשרשור אחר

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=192&msgid=43013087

 

[ליליה והגמדים]

אני יודעת שאת חושבת

שאת מציבה גבולות, אבל לא נראה לי מקריאת דברייך שאת מציבה גבולות. גבולות. מי שמציבה גבולות לא מרגישה "שוטר". מי שמציבה גבולות מגיבה ישירות למעשה שנעשה, באופן מיידי, ולא בעניין של "ענישה" אלא בעניין של הצבת הגבולות שלך מולו. "אני לא מוכנה שאתה או כל אדם אחר ידברו אלי ככה". אישית במצב כזה אני מפסיקה מייד את כל מה שקורה באותו רגע - אוכל, טלויזיה, מחשב, חברים, מה שזה לא יהיה. ולא מחזירה: אומרת מראש שאם הוא ירצה לאכול בעיוד שעה אני אאפשר לו, אבל כרגע אני לא מוכנה שהוא ישב איתי ליד השולחן כי אני לא מוכנה שייתייחסו אלי ככה. לגבי הגננת, היא זו שצריכה להציב את גבולותיה שלה, בגיבוי שלך. הגיבוי שלך הוא גם בכך שתאמרי לילד שאת מגבה אותה. איך שתאמרי את זה הוא ינסה "להתחצף" אליה, מן הסתם ואז היא תגיב (נניח, בהרחקה לחדר הפעילות השני - אצלינו למשל יש חדר מרכזי וחדר מוזיקה ובגן אחר היה חדר מרכזי וספריה - והתייחסות לא חייכנית אליו באותו בוקר, תוך שחשוב להזכיר לו למה זה ככה ומתי זה יגמר). וכשהו יקטר עליה, את מאשרת שוב שאף אחד ואחת לא מוכנים שייתייחסו אליהם ככה ואת מגבה את הגננת. גננת בלי גיבוי שלך ותאום איתך לא תצליח להציב גבולות ואישית לא הייתי מוכנה לא להיות מעורבת. ועוד דבר, כתבת כאן שהגבולות אותם גבולות ואת לא יודעת מה קרה. אם אילו אותם גבולות ולא מותאמים למצב, לגיל, למעשה הנקודתי, לנושא - הם לא גבולות, אלא סתם כללים כלליים.

 

[תיקי א]

הגננת ביקשה ממני "לטפל"

יש בגן גננת אחת צעירה והשניה בעלת נסיון ודומיננטית (אליה הוא לא מעיז להתחצף) הצעירה ביקשה ממני, כנראה ברגע של יאוש, להתערב (תוך שהיא מספרת לי סיפורי זוועה ממאורעות אותו יום). זו היתה הפעם היחידה שנמנע ממנו לראות טלוויזיה אחה"צ (והעונש הראשון מבין שניים שקיבל אי פעם). הוא בכה אבל התמודד עם זה יפה מאוד כשהבין שאני נחושה. לאחר מכן הודתה הגננת השניה שנעשתה טעות. לגבי הצבת גבולות, את צודקת שהם לא מתאימים למצב כיום, אלא למה שהיה פעם - רגוע). אגב התחצפות, אני מגיבה בדיוק כמו שתארת, רוב ההתחצפויות הן הליכה על חבל דק ונעות בין התפלפלות מילולית לבין נסיון שלו להגיד את המילה האחרונה ולמשוך זמן באותה נשימה(לא ממש התחצפות קלאסית). אבל, כן אני יותר מדברת מעושה וכנראה שזו נקודת התורפה. תודה על ההתייחסות, לפעמים אנחנו צריכים שמשהו יציב לנו מראה מול הפנים.

 

[ימימה]

משהו קטן על הגבול הדק בהתחצפויות

לבת שלי היתה תקופה של התחצפויות מאד לא נעימות, כולל קללות כלפי. הרבה פעמים היא היתה מסננת את ההתחצפות/קללה בשקט, ואם היתי מעירה לה היא היתה אומרת "אבל אמרתי רק... " (וממציאה מילה חלופית דומה). מכיוון שהיא באמת הייתה נתונה בקשיים באותו זמן, בעקבות מעבר מישוב לישוב, הייתי סלחנית בהתחלה, אח"כ כבר התרגזתי, ובכל אופן שום דבר לא עזר, כנראה כי בגלל ההתחכמויות, נתתי לה תמיד "להנות מהספק". עד שהתייעצתי כאן, ובין שלל העצות הטובות, כתבה לי מישהי, שהיא לא מאפשרת התחצפות. נקודה. ואם הילדה מתחצפת באופן לא ישיר, או מסווה את התתחצפות - היא צריכה לדעת שאני לא טיפשה, ואני מבינה בדיוק מה היא אמרה ולמה היא מתכוונת, וגם לזה אני לא מסכימה, חד וחלק. ומאותו רגע שזה נהיה לי ברור - אני כמעט לא זוכרת שעשיתי משהו בנידון - אבל מן הסתם הגבתי אחרת, כי תוך זמן קצר מאד ההתחצפויות פשוט נעלמו.