למה הוא ולא את?.......

[o s n a t t]

למה הוא ולא את?.......

לפעמים יושבת וחושבת למה את נשארת והואהלך, היתי מעדיפה שאת תלכי ולא הוא אני בכלל לא אוהב אותך את רק עושה לי רע הורסת לי ת'חיים , הלואי והיית יודעת כמה שנאה יש בתוכי כלפפיך לפעמים בא לי ללכת ולא לחזור הביתה בחזרה כיגם ככה את לא דואגת שזה יהיה כמו בית חם ואוהב רק על עצמך חושבת כל הזמן לא אכפת לך ממני בכלל שנואת אותך ואני לא אוהבת בכל לקרוא לך אמא את מגעילה אותי ואני שונאת ק אותך אותך , הו אבאב היחיד שהתייחס אלי ואת לא הלוואי והיית הולכת במקומו בטוח שהיה לי טוב יותר שאת לא היית פה. זה שאלת השאלות למה הוא ולא את?.. תעזרו לילהתמודד איתה זה קשה שצריך להשאר עם בן אדם שלא מסתדרים

 

[לונה..]

היי לך ../images/Emo140.gif

תשמעי, זה קורה שהורים מאבדים את עצמם אחרי שהם מאבדים את בן הזוג. לפתע הם מרגישים לבד, ושואלים את עצמם "איך מגדלים ילד לגמרי לבד?" בת כמה את? 17, 18? אז אדרבא, הם חושבים ש"הילדה גדלה, היא כבר לא זקוקה לנו כמו פעם". אז הם יוצאים לעתים מתוך נקודת הנחה שהילדה תוכל להסתדר לבד, ושחשוב יותר שהם יטפלו בעצמם. ואז מסתובב להם סוויץ' קטן במוח והם מעט שוכחים שביחד או לחוד - הם עדיין הורים. אז, מתוקה. אל תשנאי אותה, באמת שחבל על האנרגיות שלך. גם אל תרחמי עליה. פשוט תביני שזה המצב ועד שהיא לא תצא מהמשבר הזה <וזה עלול לקחת זמן> אין ברירה, אלא לסבול בשקט, כל עוד את גרה איתה. כשתגדלי, ואני מניחה שבקרוב תלכי לצבא, או לא, זה לא משנה, תוכלי לעזוב ולחיות כפי שנוח ומתאים לך. והאמת? גם אני ואבא שלי לא כל כך מסתדרים. אבל בואי נאמר שאנחנו מסתדרים הרבה הרבה יותר טוב מאשר לפני שלוש שנים, אז יש עוד תקווה. בכל מקרה, אני בונה על זה שהיחסים שלנו ישתפרו הרבה יותר כשנגור בנפרד. את יודעת, יש זמן להתגעגע, לחשוב קצת על דברים, לקבל פרספקטיבה שונה. מה שבטוח, לא הכל נשאר רע, בעיקר אם לוקחים את העניינים בידיים ומנסים לתקן. את יכולה גם לקחת אותה לייעוץ, אולי כמה פגישות אצל פסיכולוג/ית או משהו דומה. מקווה שעזרתי במקצת. אם תרצי לשוחח, את מוזמנת לשלוח מסר, אשמח לדבר, להקשיב. מה שתרצי. שבוע טוב שיהיה לך.

 

[BooBee]

תקשיבי ללונה, היא כל כך חכמה ../images/Emo20.gif

וכתבה לך כאן דברים נכונים מאוד. לפעמים אני מסתכלת על משברים אישיים בחיים שלי בתור מקום לגדול ולצמוח, למרות שזה נורא פלצני להגיד את זה ולהאמין בזה כל הזמן, אבל זה יכול לעבוד. לראות איך משבר מסוים בחיים מלמד אותך שניים שלושה דברים על עצמך, כמו למשל כמה חזקה את, וכמה אמיה את יכולה להיות, וכמה את מצליחה, בסופו של דבר, לעשות, למרות המצב הרגשי הלא נעים בלשון המעטה. שגם אם קשה, את ממשיכה ללמוד ולהצליח בלימודים, ולבלות ולקשקש בכיף באינטרנט, ולקרוא ולהנות מרגעים מסוימים ביום יום. ולזכור שהכל זמני, ושדברים יהיו אחרת עוד שנה שנתיים ואפילו פחות מזה, אחרי שתתגייסי לצבא ויהיו לך חיים משל עצמך באופן מלא הרבה יותר. יש משהו מאוד מבגר בצבא, שירות צבאי יכול להעניק לך המון יכולות של עצמאות, וגם הריחוק מאמא בסוף יסדר לך כמה מחשבות בראש ואת תראי שבנקודה מסוימת את אפילו תתגעגעי ותרצי לחזור הביתה, למרות שהמצב ביניכן עכשיו לא משהו בכלל... וסוג המחשבות האלה שיש לך על אמא, זה כל כך אנושי ונורמלי, באמת באמת. תני למחשבות לעלות ולהתקיים, אבל אל תאפשרי להן לקבל מימדים גדולים מידי, כדי שלא ישתלטו עלייך. תאפשרי להן להתקיים, אבל לא תאבקי בהן. הן יעלמו כפי שהן הגיעו, עם הזמן, בזמן שלהן.. מחבקת אותך, רויטל.

 

[תמימו]

אוח כמה טוב שיש את זה

את הפורום הזה. ובכלל כל המערכת הזו. מקווה בשבילך שעכשיו כשכתבת את זה (שזה אולי הדבר הכי קרוב ללהגיד את זה), את מרגישה יותר טוב. אני אומרת שנכון, לשנוא זה אכן בזבוז אנרגיה. אבל זה מה שמרגיש...ולפעמים קצת קשה להלחם בזה ולפעמים אף לא רוצים אז אני אומרת שיש שתי אפשרויות. האחת, להתמודד עם זה. אפילו בלעדיה. לקבל את זה, לקבל את הכעס. ואת זה אפשר לעשות בשלל דרכים ואיש מקצוע יכול מאוד לעזור... ואפשרות שניה זה...את יודעת, להמשיך בשלך, עם הראש בקיר. אני אישית בעד האפשרות השנייה, היא נראית הרבה יותר נוחה עכשיו, לא? אבל בינינו...בסופו של דבר כל איש צריך טיפול נכון? אז אם לא עכשיו אז אח"כ, עוד 5-10 אולי יותר אולי פחות שנים, את כן תטפלי בזה. אז איש חכם הייה אומר: למה לדחות את זה? ובכן אני לא איש חכם... אבל אני מרשה לעצמי להציג את שתי האפשרויות, אפילו שאת ודאי יודעת אותן, סתם שיהייה לך מול העיניים, אולי לחשוב קצת... בכל מקרה שיהייה לך רק טוב.