למה אסור למות?

[נעמי טאובר]

האפשרות לשתף והחשש להציף

שלום לך מרתה
אני רוצה להבין יותר את החוויה שאת מתארת, את משתפת ומספרת על מצוקתך, ונדמה שאיכשהו זה לא מוציא אותך מתחושת הבדידות, כאילו ה"ביחד" קיים רק תוך כדי השיחה ומתפוגג מיד אחר כך?
אם זה כך- שווה להבין מה קורה פה. אולי יש מחשבות לא לגמרי מנוסחות שמפריעות לך לחוש אהובה ומחוברת ? שגורמות לך לחוש מנותקת שוב כל כך מהר?
אולי בתמונה הפנימית שלך כשאת משתפת- זה נתפס לך כמו לקבל מעמד של "חריגה" ו"מסכנה" וזה גורם לך לחוש נבדלת ולא מחוברת?
לכל אדם יש את הדברים שגורמים לו סבל, עוצמתם משתנה מזמן לזמן, אבל זה חלק מחיי אנוש, ובזה כולנו באותה סירה.
אולי יש מחשבות שליליות וביקורתיות כלפי אנשים, גם קרובים, וזה מייצר בתוך הנפש תחושת מרחק מהסובבים, ומעצים את חוויית הבדידות?
חוויית הבדידות - כמו כל חווייה - היא תמיד סובייקטיבית. אדם יכול להיות נזיר במערה על הר מבודד מכל ישוב- ולהרגיש מחובר לכל הקוסמוס, ומאידך- יכול אדם להיות מפורסם ומוקף במעריצים ואוהבים שרק רוצים להיות בקרבתו- ולהרגיש בודד להחריד.
יש טעם לברר את חוויית הבדידות שלך בטיפול ולראות אם אפשר קצת "לשחק" איתה, להתבונן בה מהצד ולבחון אותה, ולא לתת לה להשתלט על קיומך.
לילה טוב ושליו!

 

[מרתה אולוביץ]

תודה, נעמי

הדברים שכתבת עוזרים לי לשיים את מה שאני מרגישה.
קשה לי גם לשתף בטיפול וכבר דיברנו על זה פעם.
אני אעלה את הנושא עוד הפעם, והפעם מההיבט של תחושת הבדידות.

 

[סף40]

אני איתך

 

[מרתה אולוביץ]

תודה

 

[isola bella]

מרתה תשמרי על עצמך
בבקשה

איזולה בלה

 

[מרתה אולוביץ]

תודה על הדאגה

כל כך מחמם את הלב שיש שדואגים לי מעבר למסך.
בינתיים אני בסדר.
נלחמת ושורדת.