למה אסור למות?

[מרתה אולוביץ]

למה אסור למות?

לא זוכרת איך הגעתי לזה ולמה עשיתי זאת, חשפתי בפני המטפלת את התוכנית האובדנית שלי.
היא לקחה את דברי ברצינות ולא נתנה לי לעזוב לפני שהבטחתי לה שעד הפעם הבאה שנפגש לא אממש את התוכנית שלי (היא גם רצתה שאני איידע את הרופאה, אבל לא נראה שאני הולכת ליידע אותה. אין לי חשק להפנייה נוספת לאשפוז, וממילא במחלקה לא רוצים אותי, וגם אני לא רוצה אותם).
ואני שואלת ברצינות, למה אסור לאדם שחושב שזה הפתרון המתאים לו ביותר, למות?

 

[תמר דגן 1]

למה אסור להתאבד?

שלום לך מרתה

שאלה חשובה ולגיטימית. בפרט כשהמצוקה והדכאון גוברים, והדחף למות עולה, והמשיכה לחיים יורדת ולא רואים ערך וטעם במאבק.

הענין הוא שככה זה נראה כרגע. ומנסיונך את יודעת שלא כל הרגעים נראים ככה. יש גם רגעים יפים, שווים, ראויים. הדחף האבדני בא בגלים, וכאשר מצליחים לעבור את הגל, יודעים כמה טוב שלא נכנעתי או שמישהו הציל אותי מכניעה לדחף. בעצמך כתבת באחת מתגובותיך לאחרת: "יש מצבים שלא בשליטתנו. רגעים בהם באמת אין לנו כוח לכלום, וצריכים דחיפה מבחוץ", ולאחר מכן: " לא תמיד זה נורא כל כך שמדרבנים אותנו מבחוץ. לפעמים זה נחוץ כדי שנעשה משהו ושלא נשקע בדיכאון". אני יודעת שבמצבים הדכאוניים קשה לזכור את הדברים האלה. לכן אנחנו צריכים את המישהו הזה מבחוץ.

ואני שמחה שיש לך את האנשים האלה שאוהבים אותך ודואגים לך ומנסים לשמור עליך. שלא תכנעי ברגעי משבר.

תשובה קצרה יותר: כי הדחף הוא רגעי ומשתנה, והמעשה הוא אל-חזור.

 

[מרתה אולוביץ]

תודה על תגובתך

הבעיה היא שאני משתנה מרגע לרגע.
יום אחד אני בסדר, יום הבא אני אובדנית.
לפעמים השינויים הללו קורים באותו יום כמה פעמים.
אני באמת לא רואה כבר תקופה ארוכה איך זה כיף לחיות.
כרגע אני חיה בשביל האחרים, לא בשביל עצמי.
המצב הזה כבר נמאס עלי.

 

[תמר דגן 1]

נמאס לי כבר מהמצב הזה

אפשר בהחלט להבין את עייפותך הנפשית.
אל תוותרי על התקווה. חפשי כלים נוספים.
האם את מתרגלת מדיטציה או דרך אחרת לויסות רגשי ועצבי?

 

[מרתה אולוביץ]

קשה...

עכשיו גם בעלי גילה על התוכנית האובדנית שלי.
הוא התחנן לפני שאבטיח לו שלא אממש אותה לעולם.
הבטחתי.
יכולתי אחרת?
לפחות להשתעשע עם המחשבות אני יכולה בלי שאף אחד יפריע לי.
לא יודעת מה אעשה כשהדחף יהיה חזק מידי.
אחר כך מתפלאים למה אני פוצעת את עצמי.
&nbsp
לא מתחברת למדיטציות והרגעה. איכשהו זה לא עובד עלי.

 

[תמר דגן 1]

תכנית בטחון למניעת אבדנות

מרתה שלום
את מתמודדת עם קשיים עצומים, ואני מבינה שבתקופה זו ההתמודדות היא יומיומית.
אני מאוד מקווה שהטיפול הפסיכולוגי שלך כולל גם חיפוש משמעות ופעילויות שעשויות להוסיף שמחה וערך לחייך, וגם תכנית בטחון למניעת מימוש הדחף הקשה.

תכנית בטחון אמורה לכלול:
1. דרכים ליצור סביבה בטוחה (סילוק אמצעים ומניעת טריגרים)
2. זיהוי סימני אזהרה בשלב מוקדם של עלית הדחף (תחושות בגוף, מחשבות שליליות...)
3. זיהוי וחיזוק אסטרטגיות פנימיות לויסות רגשי (נשימות, הזכרות במחשבות האלטרנטיביות, מוסיקה, פעילות גופנית, חברה, שינוי פוזיציה נוכחית...)
4. זיהוי וחיזוק אסטרטגיות חיצוניות – רשימת אנשים (כולל מספרי טלפון) שיכולים לעזור בהסחה/ תמיכה/ מניעה (החל בבן זוג, חברה, פסיכולוגית, ועד לחדר מיון לאשפוז עצמי).

כל אלה, ובראשם בעלך, אוהבים אותך ורוצים אותך חיה לצידם. הם לא האויב. האויב הוא המחלה, שלא את ולא הם לא אשמים בהופעתה. הפכי את אוהביך לשותפים בהתמודדות אל מול האויב האמיתי, המחלה.

 

[מרתה אולוביץ]

תודה

היום אני קצת יותר טוב.
הטוב הזה כל כך שברירי, למרות מערכת התמיכה האדירה שיש לי.
כשיש לי מחשבות אובדניות אני לא מצליחה להרגיש את מערכת התמיכה הזו, אלא כמו שאת אומרת, מרגישה אותה "כאויב".
זה קשה.
בגלל שקשה לי ליזום כרגע פעילויות שיוציאו אותי קצת מהבית שלא אהיה בודדה שעות רבות, המטפלת והרופאה מחכות שאתחיל סל שיקום (יש לי כבר זכאות, והשבוע אתחיל את התהליך עצמו) בתקווה שימצאו פעילויות שמתאימות לי.

תוכנית הבטחון שלי כרגע כוללת SOS תרופתי, טלפון למטפלת, שיתוף של בעלי ועשיית פעולות מסיחות דעת (כמו לצאת לסיבוב בשכונה) שלא תמיד יש לי כוח ורצון אליהם, גם כשהם נעשות עם בעלי.

 

[תמר דגן 1]

מעטפת בטחון

שלום לך מרתה
את אכן עטופה היטב ברשת בטחון ואהבה.
ולוואי ותזכרי זאת גם ברגעים הקשים, ותשתמשי בכל זאת לטובתך.
שתהיה לך שבת רגועה ומהנה.

 

[מרתה אולוביץ]

שבוע טוב

בדיוק השבת חשבתי לעצמי כמה מעטפת האהבה שיש לי דביקה מידי ואני מוכרחה לרָצות אותה.
קשה לי לראות איך כולם מתגייסים לעזרתי בזמן שאני רוצה רק למות ולא להיות קיימת ושלא אכפת לי מאף אחד, אבל עוד יותר קשה לי עם הרגשות הקשים שעולים עם זה.
אני יודעת שהרגשות שלי לא נכונים ושאני אהובה ורצויה ושאגרום צער רב לסובבים אותי, ובכל זאת אני מרגישה מיותרת, מציקה לסביבה, רעה, שכדאי רק שאעלם מן העולם כמה שיותר מהר ולכולם יהיה טוב אחרי תקופה מסויימת.
זה גורם לי לחשוב שאני צריכה לפעול כמו זאב בודד.
חיצונית להיות כמו שרוצים שאהיה, ובפנים לחכות לרגע שלא ירגישו, ואז להפתיע את כולם.

 

[מרתה אולוביץ]

סיכוי אחרון

אחרי שכתבתי את ההודעה לעיל אתמול בלילה, היתה לי שיחה ארוכה ורצינית עם בעלי. הוא רוצה שאזנח את כל תוכניות המוות שלי, כי הוא לא יכול בלעדי ואם אני אמות אני אוריד לקבר גם אותו וגם את אמא ואולי עוד כמה אנשים.
הוא רוצה לעזור לי בכל מה שאפשר.
הוא רוצה שאני אחיה ולא אמות.
הוא אומר שזהו הנסיון שלנו ושנעבור את זה ביחד, ונצליח.
הוא מאוד נפגע כשהבין שאני לא מספרת לו את כל האמת על מה שאני מרגישה, ואומר שגם הרופאה באשפוז אמרה לי לשתף אותו כי אי הידיעה מכאיבה יותר ומקשה עליו יותר מאשר כל שיתוף שהוא.
הוא אומר שעוד מעט יהיה שיקום ויהיה לי יותר קל להרגיש יותר טוב.
הוא קרא 2 הודעות שלך, תמר (על תוכנית בטחון ומעטפת ביטחון - מזל שלא הכריח אותי לתת לו לקרא את ההודעות שלי), וממש התחנן שאתן צ'אנס ואשתף אותו בכל מה שאני מרגישה.
אני רוצה להאמין לו, אבל לא יודעת איך.
כל כולי רוצה רק למות ולהיעלם מן העולם.
אני אוהבת אותו ומכירה אותו מספיק כדי לדעת שהוא מדבר ברצינות ושיעבור איתי כל משבר שהוא. אני יודעת שהוא ישבר אם אני אמות, ושיש ממש בדבריו שהוא חי בשבילי.
אני רוצה למות, אבל לא לפגוע בו.
והכי גרוע אילו רגשי האשמה שיש לי בגללו.
היום אני צריכה להתקשר לפסיכולוגית (כמו בכל יום שלא היה לנו בו טיפול בשבוע האחרון) ולדווח לה איך אני מרגישה. עד הבוקר עוד חשבתי לשקר ולהגיד שאני מרגישה מצויין. נראה לי שאני אתן סיכוי אחרון להרגיש טוב ואספר לה את האמת.
אני אנסה לא להלחם באילו שעוזרים לי ולא להרגיש אותם כאויבים לי.
אני אתן סיכוי לשיקום.
אם אצליח - יופי.
אבל אם לא....

 

[נעמי טאובר]

האויב מבפנים

שלום מרתה יקרה
תודה על השיתוף שלך, את נותנת לנו להבין איזה מאבק נורא הוא הדיכאון,
מחשבות רצחניות מקננות בך ומתקיפות מבפנים, 'מתחפשות' למחשבות שלך ולטובתך ובעצם קוראות לך לרצוח את עצמך , ומחבלות בתפיסתך את אהבת הסובבים.. ממש אויב מוסווה מבפנים, שמתחפש לידיד...
אני מקווה שתוכלי בטיפול להפריד ולהבין שהמחשבות האלה אינן באמת חלק טוב שלך, לזהות ולהפריד אותן. זה מעודד שאת משתפת אותנו, כי זה סימן שמשהו בך מחפש עוגן בחיים ובקשר עם אנשים,
אולי הקשר עם אנשים אנונימיים שאיכפת להם ודואגים לך, אפילו בלי שמכירים אותך מקרוב, כמו משתתפי הפורום, מרגיש פחות "דביק" ומאפשר לך לתת לנו הזדמנות להזמין אותך לחיים טובים וארוכים...
אני מאחלת לך הצלחה בשיקום והצלחה גם בזיהוי המחשבות כאוייבות כדי לא לתת להן משקל גדול כל כך, ולהבין שתמיד יש עוד סיכוי

 

[מרתה אולוביץ]

תודה, נעמי,

המוות, מבחינתי, הוא כבר לא רצח עצמי. הוא סוג של הפרדות מהעולם שרע לי בו. אכן, יש רגעים יפים ונעימים, יש רגעים טובים ואנשים רבים אוהבים אותי. אני לא מכחישה זאת. אך בבסיסו העולם שלי אכזר ומלא מאבקים פנימיים. קשה לי כבר להתמודד עם הטלטלות של הטוב והרע שבתוכי. קשה לי עם התחושה של היאוש והחידלון. התחושה היא של גוויעה איטית שמה שמחזיק אותי על פני המים אלו הרגעים היפים שיש לי. זה לא כיף ולא נחמד לעבור ככה את החיים עד 120.

שוב תודה על המילים החמות.

 

[תמר דגן 1]

לשקול שינוי תרופתי לשיפור השליטה במחשבות אבדניות

מרתה יקרה,
אני יודעת שהיית בחדר מיון לאחרונה, אבל שם רק מיצבים אותך עד למה שנראה להם כשלב נכון לחזרה לטיפול בקהילה.
האם הפסיכיאטרית שלך מעודכנת בעוצמות ובאינטנסיביות המחשבות והתחושות הקשות שלך?
האם אין מקום לשקול איזשהו שינוי בקוקטייל התרופתי שאת נוטלת?
האם את נוטלת את כל מה שרשום עבורך?
כפי שנעמי כתבה, המחשבות הלא טובות משתלטות עליך, ומסתירות ממך את המחשבות והתובנות הטובות (כמו למשל כמה את אהובה ויקרה לאנשים שסביבך). טיפול תרופתי נכון עשוי להפחיתן, ולהוריד את המאבק היומיומי האכזרי בין שני הזאבים המתרוצצים בקרבך.
מקווה ומאחלת שסל השיקום יעזור לך להאכיל את הזאב הטוב.

בעצמך כתבת שמספר שנים היית מאוזנת ואז פחתו המחשבות האבדניות.

ב-ה-צ-ל-ח-ה!!

 

[מרתה אולוביץ]

יכול להיות...

אני נוטלת את כל התרופות כסדרן + ואבן כשצריך.
מאז האשפוז עוד לא הייתי אצל הפסיכיאטרית. אני אהיה אצלה ביום חמישי הקרוב, ואז נראה מה היא אומרת על כל הסיפור הזה.
בגדול, גם הפסיכולוגית חושבת שאני לא מאוזנת תרופתית, אולם ממה שהפסיכיאטרית אמרה בהזדמנויות שונות וגם בפעם האחרונה שהייתי במעקב אצלה, זה לא הכל תרופות ואני פשוט צריכה למצא עיסוק שיעסיק אותי - לכן נראה לי שהיא תולה תקוות רבות בסל שיקום.

 

[מרתה אולוביץ]

רשת בטחון של חברות

בגלל שהערב אני מרגישה קצת יותר טוב, עשיתי מעשה.
נכנסתי לאחת הקבוצות הסגורות בהן אני משתתפת כבר הרבה שנים (מכירים אותי שם בפרטים האישיים האמיתיים שלי, ועם חלק ניכר מהן גם נפגשתי אופליין), כתבתי שם הודעה קצרה על המצב הנוכחי שלי וביקשתי חיבוקים ועידודים.
התגובות שקיבלתי לא הפתיעו אותי, וזה טוב. חלק גם אמרו שאני אמיצה שאני מדברת על כך בפתיחות ומבקשת עזרה.
כשמישהי שאלה מה יכול לעזור לי, אמרתי לה שעצם זה שהן מגיבות זו העזרה הכי גדולה, כי ככה כשיבוא שוב הדחף האובדני, אני אצטרך לקחת גם אותן בחשבון במשוואה של החיים והמוות.
עם אחת מהן גם דיברתי בפרטי, והחלטנו שהשבוע נפגש.
עם חברה אחרת (לא מהקבוצה הזו) אני כנראה אפגש השבוע ביום אחר.
זו תחושה של הקלה.
יש לי למי לפנות אם רק אבקש זאת, ויש מי שיתגייס לעזרה.
איך אמרת, תמר? "הפכי את אוהבייך לשותפים בהתמודדות".
ואני אכן אעשה זאת.

 

[נעמי טאובר]

רשת בטחון של חברות

שלום מרתה, התרגשתי מאד ושמחתי לקרוא את דבריך, זה ממש נפלא.
אני מאמינה שאת גם נותנת להם בשיתוף שלך, נותנת מודל של אומץ ושל יכולת לקירבה, ונותנת להן להרגיש תורמות וחשובות, וכמובן משמח שזה מחזק אותך.
כשנוצר מארג כזה של אנשים- השלם גדול מסכום חלקיו...
החיבור והקירבה הם הנוגדנים הכי טובים להרגשת הבדידות והבידוד שיש בדיכאון,
וזה נפלא שאת משתפת ומרחיבה את מארג האנשים שתומכים בכוח החיים שיש בך. נתת לנו השראה!

 

[מרתה אולוביץ]

קבוצה חברתית

הקבוצה נותנת לי מענה חלקי בלבד, כי יש לי עדיין מחשבות אובדניות פעילות (נראה לי שהבהלתי כהוגן היום את הפסיכולוגית). מבחינתי היתרון של הקבוצה הוא שזו קבוצה חברתית ולא קבוצה מקצועית (אני מרגישה שאני מידי מציפה כאן), כך שבאינטראקציה עם החברים בה אינני חייבת לדבר רק על הצרות שלי, אלא להמשיך להיות חלק משמעותי מהקבוצה כפי שהייתי עד לפני כמה זמן (בזמן האחרון כמעט לא כתבתי שם, כי פשוט לא היו לי כוחות).

 

[מרתה אולוביץ]

הלבד הזה...

שיתפתי אתמול בפורום ההוא.
זה לא אומר שעכשיו אני יכולה להציף שם כמה עצוב לי וכמה קשה לי.
שיתפתי חברה בקושי שלי.
זה לא אומר שעכשיו אני יכולה להציף אותה בכל מה שקורה איתי.
אני משתפת את בעלי בקשיים שלי, אבל זה לא מספיק לי, וגם אני לא יכולה לשגע אותו במה שקורה איתי.
יש לי קו פתוח לפסיכולוגית. זה לא אומר שאני יכולה להתקשר אליה כי קשה לי.
אז מה?
יוצא שאני נשארת עוד פעם לבד עם המחשבות, עם הקשיים, עם הדיכאון ועם הרצון למות.
והנה גם פה אני מציפה.
ואני שוב לבד עם עצמי.
זה קשה.
זה כואב.
לבדי.

 

[מישהי163]

שולחת לך חיבוק.

 

[מרתה אולוביץ]

תודה