למה אלן? ../images/Emo15.gif
אני בטוחה שגם אתן נתקלתן לא אחת בשאלה הזאת: ´למה את מעריצה *דווקא* את אלן ריקמן?´ זו שאלה שמופנת בעיקר מצד חברים/ות ובני משפחה, שבאמת תוהים על פשר התופעה, אבל גם מצד נודניקים שסתם רוצים להרגיז: "מה את רואה בו בכלל?? הוא זקן! הוא מכוער!" מהאחרונים אני מתעלמת באלגנטיות, אבל לראשונים [חברים ובני משפחה] אני רוצה להסביר, שידעו, שיבינו מה הם מפסידים, אולי מתישהו גם הם יראו את האור.. אז עם אמא שלי אין לי בעיה - היא גם ´מעריצה´ של ריקמן, אפילו שהיא לא מודה בזה. הבעיה היא עם אבא, שתוהה כל פעם מחדש על אהבתי השנויה במחלוקת: "שוב את רואה את ´רובין הוד - נסיך הגנבים?´ עוד פעם ´דוגמה´?" ו"אני חושב שDark Harbour לא מתאים לילדה בגילך, אני אשכור dvd של ´היפה והחיה´ במקומו." אוקיי, אז אני מסכימה ש Dark Harbour קצת קשה לצפייה ומבינה את החשיבה של אבא שלי במקרה הזה, אבל זה הופך להיות עניין עקרוני כשהוא שואל: "למה את לא מתנהגת בהתאם לגילך? תעריצי את דייויד בקהאם ופוש ספייס מצידי, אבל לא מישהו שהוא יותר מבוגר מההורים שלך." טוב, לנסות להסביר לו זה יהיה מקרה אבוד מראש. אז אני פונה לחזית האחרת: החברות הטובות - מהן חשבתי שתבוא הישועה. הרי אני יכולה לדבר איתן על הכל, לא? אז זהו שלא: "תגידי, הוא לא קצת מקומט? וזה שהוא גר עם מישהי 30 שנה ולא נשוי לה לא מדליק לך נורה אדומה? והפרצוף שלו קצת עקום, וחוץ מזה בעוד 10 שנים הוא יגור בבית אבות במקרה הטוב.." That does it! נמאס לי לחזור על המנטרה הזאת בפניהן: שאלן הוא שחקן מוכשר עם רזומה עשיר ואני לא מוצאת שהפרצוף שלו עקום, להיפך - הוא נראה לי סקסי ובשל וכבר מזמן עברתי את השלב של הערצת זמרות פופ ושחקני כדורגל, אני מחפשת איכות, לא רק עטיפה נוצצת. כל הדברים האלה עוברים לי בראש, אבל הם אף פעם לא יוצאים כמו שצריך. זה תמיד נשמע כאילו שאני מצטדקת בפניהם, ולמה, לעזאזל, אני צריכה להצטדק בפניהם? הרי הם האנשים החלולים! הם אלה שמסתכלים על עטיפות חיצוניות, על קיטש ורייטינג - הם אלה שצריכים להתבייש, לא? הסיטואציה נשמעת מוכרת, לפחות בחלקה? מה אתן אומרות בכדי להגן על מושא הערצתכן? אנחנו בכלל צריכות להצטדק?
אני בטוחה שגם אתן נתקלתן לא אחת בשאלה הזאת: ´למה את מעריצה *דווקא* את אלן ריקמן?´ זו שאלה שמופנת בעיקר מצד חברים/ות ובני משפחה, שבאמת תוהים על פשר התופעה, אבל גם מצד נודניקים שסתם רוצים להרגיז: "מה את רואה בו בכלל?? הוא זקן! הוא מכוער!" מהאחרונים אני מתעלמת באלגנטיות, אבל לראשונים [חברים ובני משפחה] אני רוצה להסביר, שידעו, שיבינו מה הם מפסידים, אולי מתישהו גם הם יראו את האור.. אז עם אמא שלי אין לי בעיה - היא גם ´מעריצה´ של ריקמן, אפילו שהיא לא מודה בזה. הבעיה היא עם אבא, שתוהה כל פעם מחדש על אהבתי השנויה במחלוקת: "שוב את רואה את ´רובין הוד - נסיך הגנבים?´ עוד פעם ´דוגמה´?" ו"אני חושב שDark Harbour לא מתאים לילדה בגילך, אני אשכור dvd של ´היפה והחיה´ במקומו." אוקיי, אז אני מסכימה ש Dark Harbour קצת קשה לצפייה ומבינה את החשיבה של אבא שלי במקרה הזה, אבל זה הופך להיות עניין עקרוני כשהוא שואל: "למה את לא מתנהגת בהתאם לגילך? תעריצי את דייויד בקהאם ופוש ספייס מצידי, אבל לא מישהו שהוא יותר מבוגר מההורים שלך." טוב, לנסות להסביר לו זה יהיה מקרה אבוד מראש. אז אני פונה לחזית האחרת: החברות הטובות - מהן חשבתי שתבוא הישועה. הרי אני יכולה לדבר איתן על הכל, לא? אז זהו שלא: "תגידי, הוא לא קצת מקומט? וזה שהוא גר עם מישהי 30 שנה ולא נשוי לה לא מדליק לך נורה אדומה? והפרצוף שלו קצת עקום, וחוץ מזה בעוד 10 שנים הוא יגור בבית אבות במקרה הטוב.." That does it! נמאס לי לחזור על המנטרה הזאת בפניהן: שאלן הוא שחקן מוכשר עם רזומה עשיר ואני לא מוצאת שהפרצוף שלו עקום, להיפך - הוא נראה לי סקסי ובשל וכבר מזמן עברתי את השלב של הערצת זמרות פופ ושחקני כדורגל, אני מחפשת איכות, לא רק עטיפה נוצצת. כל הדברים האלה עוברים לי בראש, אבל הם אף פעם לא יוצאים כמו שצריך. זה תמיד נשמע כאילו שאני מצטדקת בפניהם, ולמה, לעזאזל, אני צריכה להצטדק בפניהם? הרי הם האנשים החלולים! הם אלה שמסתכלים על עטיפות חיצוניות, על קיטש ורייטינג - הם אלה שצריכים להתבייש, לא? הסיטואציה נשמעת מוכרת, לפחות בחלקה? מה אתן אומרות בכדי להגן על מושא הערצתכן? אנחנו בכלל צריכות להצטדק?
