אנו קולטים כאשר יש גבול
רק כשיש גבול אנו מצליחים לתפוס דבר מסויים. זה מצב די עלוב בעצם. איך אנחנו קולטים שחושך? כשאין אור - ז``א שהניגודים בחיינו הכרחיים. איך אנחנו קולטים צבע? רק כשהוא נגמר וצבע אחר מתחיל... גם במתמטיקה, את האינסוף מחשבים רק בקירוב, את הטורים מגדירים כמתכנסים או מתבדרים ועוד כהנה וכהנה (ותודה מיוחדת כמובן לניוטון, לייבניץ, קושי ועוד רבים אשר בחרתי לא לזכור את שמם כרגע... תודה, באמת באמת תודה על החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, האינפיניטיסימלי ועוד מילים לא יפות שכאלה... אילו הייתי מסוגל לחזור בזמן אתם הייתם הראשונים ברשימת החיסולים). אך לפעמים יש לי תחושה, מוזרה, כאילו שמעתי גונג ענק, גל קול המכה בכל איבר בגופי, מהדהד עד עמקי נשמתי, ולרגע, יותר קטן ממה שהשעון המדוייק ביותר יכול למדוד, רגע של עכשיו - נצחי מחד ולא קיים מגיסא - שבו בחטף האינסוף אוחז בי, ``מתוודע`` אלי ואני אליו... אי אפשר ממש לתאר במילים, מילים מוגבלות, מגודרות, סמליות וסתמיות... ואם איני טועה, אני זה שהזכרתי בפורום כי ``הגדרה`` באה מ``גדר``. הקרדיט צריך ללכת למרצה לקבלה בסדנא פשטנית משהו שהשתתפתי בכמה ממפגשיה... ואת המסכן התקלתי בהרבה שאלות וסתירות. שלכם ``עכשיו אני מרגיש כאילו לא יודע כלום`` הנווד והיא בהחלט לא יודעת מה עובר עלי... השיר ברקע כל כך מתאים למצב בחיי עכשיו, כל כך ``סמלי``. אז תגידו לה, בבקשה.