ללא

jellybelly1

New member
ללא

אחרי שבוע שלא הקאתי (בשבילי זה המון). בעיקר בזכות תרופה חדשה שהרגשתי שמתחילה להשפיע ומעט מאמצים שלי. נפלתי היום. התאכזבתי מעצמי ומהתקוות שתליתי בתרופה. אימא שלי שהבינה שהקאתי ותמיד נותנת לי הרגשה ש"נתפסתי" באיזשהו פשע שאני צריכה נורא להתבייש בו. ראתה אותי שוטפת את הכלים דבר ראשון אחרי הבולמוס שעשיתי כשכולי חלשה ומותשת (כדי שהיא לא תמהר לעשות אותם בהמון כעס ועצבים מופגנים) וכל מה שהיה לה להגיד זה "איך היה, נהנית?"...
כל כך קיוויתי שההקאות מאחוריי. כל כך רציתי שזה ייפסק. התאמצתי. כמה אטומה וטיפשה היא יכולה להישאר אחרי כל כך הרבה שנים או שהלב שלה הופך להיות יותר ויותר קהה כלפיי. היא לא מצליחה לראות כמה אני בכעס ושנאה על עצמי על המצב וכמה היא מוסיפה לי מזה בתגובות העוקצניות שלה.
ואתמול בלילה אני שופכת את הכאב שלי לאחותי, כמה אני מיואשת ועייפה שאני מתישה את עצמי יום שלם בעבודות ניקיון בלי לנוח רגע כי אני לא מסוגלת להיות בבית ולהתמודד עם הפיתוי לאכול ולהקיא אז אני כל הזמן דואגת להיות עסוקה. וכותבת לה כמה שאני בודדה וומרגישה שכמעט מערער לי את השפיות וגורם לי לאבד תחושה עם המציאות להיות סגורה בין ארבע קירות ימים שלמים. אחרי כל מה שאמרתי לה (השעה הייתה 1 בלילה אמנם) כל מה שהיה לה להגיד בלי משפט נוסף לעידוד, חיזוק שיש בו חום או רגש (לא נראה לי שיש לה דבר כזה כלפיי) זה אני צריכה לקום מוקדם, הולכת לישון.
תוהה אם כולם עייפים ממני ושחוקים גם אני צריכה אולי לוותר. מרגישה שלא שווה בעיני אף אחד כלום.
 

jellybelly1

New member


הלוואי והייתי מצליחה לבכות
 

jellybelly1

New member
+

ביקשתי מהפסיכיאטרית לפני חודש מכתב שביקש מקום טיפול שרוצה מאוד להתקבל אליו והיא מתעכבת עם זה. מתעלמת ממיילים, סמסים ושיחות שאני עושה למזכירה שלה. החיים שלי לא שווים כלום בעיניה גם לא חמש דקות מהזמן שלה כל כך מעליב כל כך מאכזב וכואב.
 

תמרה45

New member
אכן כך

מעליב ופוגע.. זמן להשיב ״מלחמה״ לדעתי, ולהתעקש על לקבל את מה שאת צריכה לקבל,
אני לא מבינה את הזלזול הזה והוא תמיד מעצבן אותי מחדש (לשמוע עליו)
יש מישהו שאת יכולה לבקש ממנו לכעוס בשבילך אם את לא יכולה לעשות את זה בעצמך?
 

תמרה45

New member
אין לי מושג

מה עובר על הצד השני בזמן שהוא בוחר להגיב בצורה זו או אחרת,
ברור לי אבל שהרבה פעמים זה בגלל חוסר יכולת, חוסר ידע והבנה לאיך מגיבים ״נכון״
השבוע נפל לי האסימון וההבנה ללמה יש קבוצות תמיכה למשפחות שמתמודדות עם ילד עם בעיה זו או אחרת
אבל כמובן שקודם להכל זה היכולת להבין שיש בעיה ועוד יותר, הרצון להתמודד איתה ולעזור למי שצריך את העזרה..
את מאוד חכמה, שזה דבר מבורך מצד אחד, אבל מצד שני איכשהוא זה מהווה לך רועץ,
כי החוכמה שלך כביכול לא יורדת לפסים מעשיים ואז נוצר חלל כזה בין מה שאת יודעת לבין מה שקורה..
אני מאמינה ויודעת שחוכמה זה לא מספיק כדי לפעול ולשנות ולהתמודד וצריך אומץ,
במיוחד שיש הרבה פחד..
זה כמו לדעת שצריך לאכול אבל פחד מוות מלהשמין אז פשוט זה מצוקה שאנחנו נותרות בה לבד
כי אנחנו פשוט לא יודעות איך להתמודד עם זה..
וזה בהחלט עבודה לדעת לעשות את הדברים האלה
וצריך לעשות אותם..
זה קשה קשה שזה היחס מאמא, זה פוגע ומעליב..
אבל מצד שני אם תסתכלי על זה ממבט אחר, את הרי יודעת מי היא ומכירה את התגובות שלה,
ויודעת שיש רבדים רגשיים מסויימים שבהם אתן שונות וכנראה לא יכולות להיות מסופקות ומובנות אחת לשניה..
אבל זה לא אומר שמול כל העולם זה יהיה ככה..
הכי כיף זה שיש תמיכה ויש לך רשת בטחון שיודעת, שומרת, מבינה ומגינה,
אבל כשזה לא ככה, גם אז יש דרכים להתמודד ולהתעלות מעל הקשיים..
כבוד על השבוע שצלחת!! אני בטוחה שכמוהו יכולים לבוא עוד רבים!!!
אני שמחה לשמוע על המסגרת החדשה שהצלחת לעשות לך בעזרת הכדורים והמאמץ הקוגניטיבי
ובאמת חושבת שעשייה יכולה לעזור לנטרל פחד,
כי היא מפגישה אותנו ישירות מול המציאות..
מחבקת אותך ועצובה איתך על מה שעברת ביממה האחרונה!
תזכרי שבלי קשר לאף אחד ושום דבר, את עצמך, האישיות שלך, ראויה להחלמה מלאה, שמגיעה לך!!
חיבוקים!!
 

jellybelly1

New member


תודה שאת אומרת מה שנכון לי לשמוע ולא דואגת רק לספק לי רחמים והבנה (נתת גם קצת מזה) אני באמת מעריכה את זה
יודעת שאני לא עושה מספיק מול הפחד ונכנעת לו. שאני יודעת הרבה מה צריך ולא מיישמת.
קשה לי קצת יותר לקבל שבסביבה לא תומכת אפשרי להתגבר על הקושי. במיוחד שהסביבה היא לא רק לא תומכת אלא מכשילה ופוגעת. האחריות שלי אם ככה זה לצאת. אבל זה קשה והיה ניסיון די טראומטי וגם ירדתי די הרבה במשקל (למרות שלא הקאתי מחוץ לבית!) ולהשיג רשת תמיכה בטיפול זה גם דבר שלא הצליח לי. כולם מאכזבים ופוגעים ובוגדים באמון שאני מרשה לעצמי לתת בסופו של דבר. ולא רוצה להאמין יותר. בכוונות טובות של מישהו כלפיי, ברצון אמיתי לעזור לי. לא ראיתי את זה באמת אצל אף איש טיפול. אולי במקרים אחרים זה אפשרי. אבל כנראה משהו בי לא מאפשר להתחבר אליי. כמו שהפסיכיאטרית אמרה לי "את לא נקשרת" כשלא קניתי והגבתי בהתרגשות לכינויי החיבה ושלל המחמאות (יפתי, חמדתי) שהרעיפה עליי כבר בפגישה הראשונה לפני שהכירה אותי ופסקו בבת אחת... יש לי חלל ענקי וקר בלב... אבל אנשים כמוך מצליחים להכניס פנימה מעט חמימות. תודה על המשפט האחרון במיוחד ועל החיבוקים. אוהבת.
 

תמרה45

New member
כי זה באמת לא קל

החלל הזה, הוא מובן בעיניי, (אם יש לי בכלל רשות להשתמש במילה מובן)
אבל זה בדיוק כמו שאני מבינה את עצמי על החלל הזה שלי יש,
אני מנסה לטפל בו למרות שאין לי מושג איזה תוצאות זה יניב בסוף, כי הוא לא בהכרח מתמלא,
והוא לא בהכרח הופך להיות מנוחם ע"י יפתי וחמדתי כמו שאת אומרת,
כי הוא באמת הרבה יותר חכם מכל מיני גינוני חיבה כאלה ואחרים,
הוא אמיתי ויש לו את הבקשות שלו,
הפסיכולוגית שלי עכשיו, איתה אני מאוד מרגישה את החלל הזה,
היא ממש לא טורחת למלא את החלל,
גם אם יהיו שתיקות בחדר,
היא מאוד נוכחת ומאוד חזקה ומוצקה בנוכחות שלה
אבל מצד שני מאוד נותנת לי לעשות את כל העבודה ולא "עוזרת" לי או "בוחרת" לי אפילו בשיט,
נותנת לי עד הסוף להיות עם החלל הזה ולצעוד איתו
אבל מצד שני הכי שם כאישיות, כבנאדם, כמשהו יציב ותומך, בעולם.
זה סוג של הכלה שמעולם לא הייתה לי ופעם ראשונה שזכיתי להכיר בסגנון כזה של הכלה.
הנושא הוא את ולא אני, אני יודעת, אני מספרת לך את זה כי אני מזדהה עם התחושות שאת מעלה,
עם העצב שלך,
והמציאות היא שא"א למחוק אותו או להעלים אותו, כי עברנו מה שעברנו, וחווינו מה שחווינו,
וגם הגוף שלנו, כך נראה לי, עבר הרבה טראומות, וכך גם הנפש המתמודדת,
אבל מצד שני לצד העצב מגלים שאפשר שיהיה עוד רגשות ועוד תחושות, ועוד מציאויות אחרות של חיים,
והוא שם, אבל בעוצמות שונות ובכוחות שונים להתמודד איתו עם כל גדילה וגדילה של כח אחר בנו..
היציאה שלך, לא צריכה להיות קיצונית, אני חושבת,
מהחושבים שאני עשיתי שיצאתי מהבית, התחלתי מזה שאני הולכת לגור בדירה של אחותי,
לא בגלל שאני חושבת שהיא יכולה לעזור לי או להציל אותי, אלא בגלל שאני יכולה להיות אצלה בדירה
והיא לא תהיה לעולם שיפוטית, משם עבורי זה היה קרש קפיצה ראשוני להתחיל את הדרך,
גם לא הייתי צריכה לשלם שכר דירה על החודש הראשון, כי זה היה שלה,
אחרי זה השלב השני, זה אני שוכרת לבד, ומממנת את עצמי,
התחושה היא מטורפת, שפתאום יש לי בית, ופתאום אין לי שוטרים, ופתאום אין עליי תחושה של טירור וכו' וכו',
לא משנה, הנקודה היא שפשוט זה היה הדרגתי, כי בטח שדברים צפים,
ובטח שיש פחד..
שיתפתי גם את אחותי אחרת, והיא סיפרה לי שגם לה היו חרדות שהיא עזבה את הבית,
מה שמוביל אותי זה בעיקר האמונה שמשולבת בידיעה שזה באמת מה שיהיה לי הכי טוב,
למען הבריאות הנפשית שלי..
ותדעי לך, שגם יותר מזה, לי יש ממש רצון לעשות את הכל לבד!!
יכול להיות שזה כי נפגעתי והנפש שלי פצועה מאנשים ומהעזיבה שלהם אותי במצבים קשים, (עוד בשלבי התיכון המוקדמים),
אבל עכשיו אני שמה את עצמי במרכז ואת הבריאות הנפשית שלי, ועם הכח הזה אני ממשיכה לפסוע הלאה,
בלי בהכרח תמיד להבין...
ברור לך (כך אני מקווה) שאני מספרת לך את זה לא כי אני חושבת שאת פחדנית שלא מתגברת על הפחד,
להפך, אני מספרת לך את זה, כי אני נורא מבינה את הפחד, את הטראומה, את הכאב, את החוויות הלא טובות, את הפגיעות ואת חוסר האמון בעולם, את הציפיות הלא ממומשות וכו'.
ואני לא חושבת שזה מסע פשוט, זה לא,
אבל זה מסע נכון, זה ברור לי (לפחות זה ברור לי..)
ועם הידיעה הזו אני ממשיכה ופוסעת קדימה.. (וגם, שוב, לא בצעדי ענק, זה מסע עדין מאוד מאוד.. כי הנפש עדינה..)
חיבוקים!
 
ג'לי.

אני לא מכירה את אמא שלך, רק ממה שאת מספרת כאן,
אבל למרות הכל, ובלי לזלזל בהרגשה שלך, לא נראה לי שלאמא שלך לא כואב ועצוב עלייך. נשמע לי שהיא פשוט לא יודעת להתמודד.
את אוגרת כאב ומצוקה, ומוציאה אותם בדרך ההרסנית של הקאות. היא עושה אותו הדבר עם מילים מעליבות ועם תוקפנות.
זה לא מצדיק, אבל אולי זה יכול לעזור לך כשאת מולה במצבים האלו- להניח שזה לא שהיא מרגישה רק כעס כלפייך, אלא שכשכואב לה, היא מוציאה את זה בדרך עקומה.

אני יודעת שזה מורכב וגם שאת כבר ניסית והכל, אבל חושבת שאת חייבת לצאת משם, כדי שתוכלי להרגיש קצת אחרת לגבי עצמך ואולי גם לגביה...

יש לך תור אצל הפסיכיאטרית בקרוב? נראה לי שהפתרון הוא לקבוע תור, ולבקש ממנה בתוך התור לכתוב לך את המכתב.
 
היי.

אני מבינה את החשק להשתבלל כשמרגישים ככה.
ואולי זה מה שהכי נכון לך- את מן הסתם יודעת טוב ממני מה עושה לך טוב במצבים קשים.
אבל איכשהו נראה לי שכשהכי קשה, זה הזמן להשאר עם אנשים, ולא להשאר עם הטירוף שרץ לך בראש לבד.
בעצם, התחושות הקשות סוגרות עלייך ואת הולכת לצלול לתוכן, או לאפשר לעצמך עדיין חוטים ליבשה. מה את אומרת?

אני, בכל אופן, תמיד שמחה שאת כאן. גם בימים קשים.
 

jellybelly1

New member
לא מרגישה...

לא מרגישה שמישהו פה יכול באמת להתחבר לחוויה שלי כאן. היא מדכאת מדי ומיואשת מדי. זה נשמע התמסכנות. אבל מרגישה די בודדה פה.
תודה על התגובה הרגישה והאכפתית.
 
קשה להרגיש בדידות גדולה כל כך

אני מבינה שגם כאן את מרגישה זרה בכאב שלך.
זה נכון, באיזשהו מקום כל אחת מאיתנו לבד עם מה שכואב לה, ובסופו של דבר זו את שהולכת לישון לבד עם עצמך,
ויש מקומות שבהם אף אחד לא יכול להיות איתך, וכאבים שאף אחד לא יכול להבין.
אבל במעט שבו אנחנו יכולות להיות ביחד, ביחד עם הבדידות, ביחד עם המקומות שבהם אנחנו לבד, ביחד עם המצוקה שזה מייצר,
אני אשמח להיות איתך כאן.
 

קולדון

New member
נשמע זוועה

מצטערת על זה שאני מגיבה ככה,
אבל ממש נשבר לי הלב לקרוא שזה מה שאמא שלך אמרה לך.
כל כך אכזרי.
גם אם הכוונה שלה לא רעה, וגם אם היא לא יודעת איך להביע את עצמה וגם אם כואב לה וכל מה שרחלי מעליי כתבה..

עדיין אני חושבת שזה לא פייר ולא הוגן ושלא מגיע לך יחס כזה.
אני מניחה שהיא לא יודעת ולא מבינה מה זה להתמודד עם בולמיה, ושזו הסיבה שאין לה את החמלה כלפייך.

בכל מקרה-
את צריכה למרות כל זה, להלחם על עצמך כדי לצאת מזה.
זו התמכרות נוראית ומסוכנת, והיא לא באמת גורמת לך להרגיש יותר טוב. היא אולי עוזרת לך להתמודד עם רגעים קשים, עוזרת לך מיידית,
ואת מרגישה הקלה אבל את כבר יודעת ומבינה שזה לא מה שעוזר.

מה שאני הייתי עושה, זה כמה שיותר מהר לצאת מהבית, שהוא כרגע יותר מידי טריגרי, ועד שיש לך באמת את האופציה לצאת משם-
להחזיק חזק.
החיים של יהיו תמיד כאלו קשים ובלתי נסבלים.
הקשר שלי עם אמא שלי השתפר פלאים מרגע שעזבתי את הבית, ההשפעה הענקית שיש לה עליי, נחלשה באופן טבעי וכבר יכולתי להרגיש יותר חזקה מולה או לפחות לא להיות חייבת להיות איתה כל יום, אלא רק לשעה שעתיים מתי שבא לי.. זה הבדל עצום.

אל תתיאשי, תתייחסי אל עצמך הכי יפה שאת יכולה ותנסי לעודד את עצמך.
זו מחלה, את חולה. אבל יש דרכים ברורות ומוכרות לאיך לצאת מזה, וזה אפשרי. גם בשבילך..
 
למעלה