ללא שם
בלילה חלמתי שההורים שלי מחזירים אותי. עמדנו בפתח של הלשכה להחזרת ילדים לא רצויים, וחיכינו בתור. היה חם ומיוזע והייתי צריכה להשתין. אבל ההורים שלי אמרו לי לחכות ולא ללכת לשירותים. אנשים צעקו הרבה, אבל לא שמעתי אף ילד בוכה, ולא הבנתי איך זה יכול להיות, כל מה שרציתי זה לבכות שמחזירים אותי. אחרי כמה דקות נכנסנו למשרד, והפקידה שאלה בקול משועמם "איך אפשר לעזור לָך", ולא הבנתי למה היא מדברת ביחיד נקבה, עד שהסתובבתי, וכבר לא ההורים שלי עמדו לידי, אלא את. אני רוצה להחזיר, אמרת, ואני התחלתי לבכות. כשהתעוררתי לא היית. הצד של המיטה שלך היה מבולגן למרות שלא ישנת בו ואני הייתי קצת מבוהלת. קמתי לשירותים, וכששטפתי ידיים ופנים ראיתי שהמברשת שיניים שלך עדיין עומדת בתוך הכוס הצהובה עם ציורים של כבשים שהבאת לי במתנה יחד עם המברשת שלך ועם עצמך. הוצאתי את המברשת שלך מהכוס הצהובה וצחצחתי איתה שיניים, מברשות שיניים רטובות הן תמיד עדות לחיים משותפים. אחר כך צחצחתי גם עם שלי וחשפתי שיניים מול המראה. עמדתי ככה, חשופת שיניים עד שכאבו לי עצמות הלחיים, והחלטתי להתקשר אלייך, למרות שבטח לא תעני, למרות שלא דיברנו כבר שבועיים, למרות שהמברשת שיניים שלך היא העדות היחידה לעובדה שפעם היית פה. אולי זאת בעצם לא עובדה, אולי בכלל לא היית קיימת. אולי רק דמיינתי אותך, וקניתי לך מברשת וכוס צהובה ונתתי לך צד במיטה, ואת בכלל לא היית פה. ואולי כן היית פה, אבל רק בתור סטטיסט או הולוגרמה, ונכנסת לתפקיד שייעדתי לך עוד לפני שהכרתי אותך - לשבור לי את הלב. בעצם לא יכולת לשחק שום תפקיד אחר, וזה שתפרתי לך התאים בדיוק למידות שלך. אולי לא רצית שאני אקנה לך מברשת שיניים אבל אני התעקשתי, שיהיה משהו מוחשי שיעיד שאת קמה פה בבוקר לפעמים, וכשתיעלמי הוא יישאר פה, ואני אוכל להביט בו ולזקק שוב את הכאב שלי. עדיף להרגיש כאב מאשר לא להרגיש כלום. אחר כך חזרתי למיטה. היה לי חם והזעתי, טיפות נכנסו לי לתוך העיניים. לא הדלקתי מזגן וגם לא מאוורר, אולי אזיע החוצה את כל הזבל שהצטבר לי בפנים, את כל המלח שמכווץ לי את האיברים הפנימיים. פרשתי ידיים על המיטה והסתכלתי על התקרה. היה חשוך, וחם, והמיטה כבר נהייתה רטובה מהזיעה שלי אבל לא היה לי אכפת. נשמתי את האוויר החם והדחוס עד שנרדמתי שוב. חלמתי שאני יושבת על גבעה שמשקיפה לתחנת כוח ענקית. לא הייתה רוח, והיה לי חם. פתאום, מהאופק, ראיתי טיל מתקרב, מוציא שריקה דקה ומפוצץ את תחנת הכוח, ששברים ממנה עפו לכל עבר, וכיסו גם אותי. שכבתי מתחת לשברים וחשבתי שאני מתה, או לפחות אמורה להיות מתה, ושמוזר שלא כואב לי כלום, כי אמור לכאוב לי. שמעתי את הקול שלך מדבר עם אנשים מעליי, וקצת התאכזבתי שלא כואב לי כלום. אולי היית מרחמת עליי קצת. התרוממתי, מנערת את שברי הבטון. הנחתי את הראש על החזה שלך ורציתי לבכות. עצמתי את העיניים וכשפקחתי אותן, כבר לא היית, ואני התחלתי לבכות. התעוררתי שוב. עדיין לא היית פה. הזיעה שרפה לי את כל החתכים בידיים, והשיער נדבק לי למצח ולפנים. עצמתי עיניים וניסיתי להתנתק מכל התחושות האחרות, חוץ מתחושת הגועל המיוזע שלי, וצריבת החתכים. רציתי רק להרגיש את השיער הדבוק, הזיעה שמתגלגלת מהמצח לעיניים, לכתפיים, בבטן, בברכיים. רציתי להרגיש בגוף. להפוך את התחושה לממשית. כי הנפש אולי תשכח אבל הגוף תמיד זוכר. ורציתי לזכור אותך. ככה רציתי לזכור אותך. רציתי לצרוב לעצמי בגוף את נקודות השפל, את הפחד, את הגועל. את הבדידות. את הואקום של חוסר היותך לידי. קמתי להתקלח. שפשפתי את הידיים חזק חזק, שייצא כל המלח של הזיעה והריח של המיטה והחלום והלכלוך של תחנת הכוח. כשסיימתי להסתרק, התקשרת. שאלת אם הכל בסדר, ומה שלומי. רציתי להגיד לך שלא הכל בסדר, ששלומי חרא. שחלמתי עלייך בלילה. אבל במקום זה אמרתי – "בסדר". ושאלתי למה לא התקשרת אליי אתמול, השארתי לך מלא הודעות. את נאנחת ואמרת שהיית עסוקה. אני שתקתי. וגם את. ואחרי כמה דקות של שתיקה, אמרת שכבר לא נראה לך שאת יכולה לתת לי מה שאני רוצה. ושאלת מה אני רוצה. ואמרתי לך שאני רוצה שתרצי אותי. ואת שוב נאנחת ושתקת.
בלילה חלמתי שההורים שלי מחזירים אותי. עמדנו בפתח של הלשכה להחזרת ילדים לא רצויים, וחיכינו בתור. היה חם ומיוזע והייתי צריכה להשתין. אבל ההורים שלי אמרו לי לחכות ולא ללכת לשירותים. אנשים צעקו הרבה, אבל לא שמעתי אף ילד בוכה, ולא הבנתי איך זה יכול להיות, כל מה שרציתי זה לבכות שמחזירים אותי. אחרי כמה דקות נכנסנו למשרד, והפקידה שאלה בקול משועמם "איך אפשר לעזור לָך", ולא הבנתי למה היא מדברת ביחיד נקבה, עד שהסתובבתי, וכבר לא ההורים שלי עמדו לידי, אלא את. אני רוצה להחזיר, אמרת, ואני התחלתי לבכות. כשהתעוררתי לא היית. הצד של המיטה שלך היה מבולגן למרות שלא ישנת בו ואני הייתי קצת מבוהלת. קמתי לשירותים, וכששטפתי ידיים ופנים ראיתי שהמברשת שיניים שלך עדיין עומדת בתוך הכוס הצהובה עם ציורים של כבשים שהבאת לי במתנה יחד עם המברשת שלך ועם עצמך. הוצאתי את המברשת שלך מהכוס הצהובה וצחצחתי איתה שיניים, מברשות שיניים רטובות הן תמיד עדות לחיים משותפים. אחר כך צחצחתי גם עם שלי וחשפתי שיניים מול המראה. עמדתי ככה, חשופת שיניים עד שכאבו לי עצמות הלחיים, והחלטתי להתקשר אלייך, למרות שבטח לא תעני, למרות שלא דיברנו כבר שבועיים, למרות שהמברשת שיניים שלך היא העדות היחידה לעובדה שפעם היית פה. אולי זאת בעצם לא עובדה, אולי בכלל לא היית קיימת. אולי רק דמיינתי אותך, וקניתי לך מברשת וכוס צהובה ונתתי לך צד במיטה, ואת בכלל לא היית פה. ואולי כן היית פה, אבל רק בתור סטטיסט או הולוגרמה, ונכנסת לתפקיד שייעדתי לך עוד לפני שהכרתי אותך - לשבור לי את הלב. בעצם לא יכולת לשחק שום תפקיד אחר, וזה שתפרתי לך התאים בדיוק למידות שלך. אולי לא רצית שאני אקנה לך מברשת שיניים אבל אני התעקשתי, שיהיה משהו מוחשי שיעיד שאת קמה פה בבוקר לפעמים, וכשתיעלמי הוא יישאר פה, ואני אוכל להביט בו ולזקק שוב את הכאב שלי. עדיף להרגיש כאב מאשר לא להרגיש כלום. אחר כך חזרתי למיטה. היה לי חם והזעתי, טיפות נכנסו לי לתוך העיניים. לא הדלקתי מזגן וגם לא מאוורר, אולי אזיע החוצה את כל הזבל שהצטבר לי בפנים, את כל המלח שמכווץ לי את האיברים הפנימיים. פרשתי ידיים על המיטה והסתכלתי על התקרה. היה חשוך, וחם, והמיטה כבר נהייתה רטובה מהזיעה שלי אבל לא היה לי אכפת. נשמתי את האוויר החם והדחוס עד שנרדמתי שוב. חלמתי שאני יושבת על גבעה שמשקיפה לתחנת כוח ענקית. לא הייתה רוח, והיה לי חם. פתאום, מהאופק, ראיתי טיל מתקרב, מוציא שריקה דקה ומפוצץ את תחנת הכוח, ששברים ממנה עפו לכל עבר, וכיסו גם אותי. שכבתי מתחת לשברים וחשבתי שאני מתה, או לפחות אמורה להיות מתה, ושמוזר שלא כואב לי כלום, כי אמור לכאוב לי. שמעתי את הקול שלך מדבר עם אנשים מעליי, וקצת התאכזבתי שלא כואב לי כלום. אולי היית מרחמת עליי קצת. התרוממתי, מנערת את שברי הבטון. הנחתי את הראש על החזה שלך ורציתי לבכות. עצמתי את העיניים וכשפקחתי אותן, כבר לא היית, ואני התחלתי לבכות. התעוררתי שוב. עדיין לא היית פה. הזיעה שרפה לי את כל החתכים בידיים, והשיער נדבק לי למצח ולפנים. עצמתי עיניים וניסיתי להתנתק מכל התחושות האחרות, חוץ מתחושת הגועל המיוזע שלי, וצריבת החתכים. רציתי רק להרגיש את השיער הדבוק, הזיעה שמתגלגלת מהמצח לעיניים, לכתפיים, בבטן, בברכיים. רציתי להרגיש בגוף. להפוך את התחושה לממשית. כי הנפש אולי תשכח אבל הגוף תמיד זוכר. ורציתי לזכור אותך. ככה רציתי לזכור אותך. רציתי לצרוב לעצמי בגוף את נקודות השפל, את הפחד, את הגועל. את הבדידות. את הואקום של חוסר היותך לידי. קמתי להתקלח. שפשפתי את הידיים חזק חזק, שייצא כל המלח של הזיעה והריח של המיטה והחלום והלכלוך של תחנת הכוח. כשסיימתי להסתרק, התקשרת. שאלת אם הכל בסדר, ומה שלומי. רציתי להגיד לך שלא הכל בסדר, ששלומי חרא. שחלמתי עלייך בלילה. אבל במקום זה אמרתי – "בסדר". ושאלתי למה לא התקשרת אליי אתמול, השארתי לך מלא הודעות. את נאנחת ואמרת שהיית עסוקה. אני שתקתי. וגם את. ואחרי כמה דקות של שתיקה, אמרת שכבר לא נראה לך שאת יכולה לתת לי מה שאני רוצה. ושאלת מה אני רוצה. ואמרתי לך שאני רוצה שתרצי אותי. ואת שוב נאנחת ושתקת.
