ללא שם
"יהוה!" צעקתי עליו. הוא ישב לי על השיש וסירב לזוז. לא יודע אם 'סירב' זה המונח המדוייק – זה לא שביקשתי והוא אמר בנימוס שלא, הוא פשוט התעלם ממני ומרצונותי לחלוטין. אני לא בטוח שזה נקרא 'לסרב'. אני שונא כשהוא עולה לי על השיש ומשאיר שיערות. חתול טיפש. אבל יהוה זה יהוה. אלוהים בעיני עצמו, לכל הפחות. טוב, לא מאוד מפליא, בהתחשב שבעובדה שרוב בני הבית, כלומר – אני, די מסכימים איתו ומתנהגים בהתאם. הדיירת השלישית, הלא היא בדידות, החתולה המרושעת שהכי אוהבת להיכנס לי מתחת לשמיכה ולנגוס באצבעות רגליי הבלתי מוגנות, דווקא לא חושבת ככה. היא בטוחה שהיא אלוהים. אני אף פעם לא הייתי מונוטאיסט, אז לא באמת אכפת לי שהם יערכו מלחמות דת בסלון שלי. את יהוה אימצתי קצת אחרי שאימא שלי קנתה לי שמלה, למרות שהיא יודעת שאני שונא את זה. "אולי תנסי", היא אמרה לי, בקול כמעט מתחנן. "זה יראה עלייך ממש יפה". "תנסה", תיקנתי אותה. "ואני לא הולך עם שמלות". היא הסתכלה עליי, חצי בעצב וחצי ברחמים – לא, לא בדיוק – רבע בעצב ושלושת רבעי רחמים, טוב, גם לא בדיוק. רבע עצב, רבע רחמים, רבע אכזבה ורבע פולניות (שזה שילוב של כל שלושת הרבעים האחרים, אבל במרוכז ומדוייק. ואימא שלי בכלל לא פולניה). אחר כך ניסיתי להסביר לה, שאני לא מרגיש אישה, שהגוף הזה שאלוהים נתן לי פשוט לא מתאים לי, שאני לא יכול לראות את הציצים האלה תלויים ממני בכל בוקר במראה, שהם מגבילים אותי, שהם – לא חשוב. גם היא הפסיקה להקשיב כשאמרתי ציצים. את זה שאני רוצה זין כבר לא אמרתי לה. העדפתי ללכת. מתחת לבניין שלי, בעודי עסוק במחשבות הרגילות שלי (שזה בעיקר אומר נשים וזין), שמעתי יבבה ארוכה. אחת, רק אחת. אבל כזאת שאי אפשר לפספס. מתחת לבניין הציץ גורון קטן, ובמבט ראשון נראה כמעט מתוק. כשהתקרבתי אליו, הוא אפילו לא מצמץ. רק יצא במלכותיות, התיישב שוב למרגלותי, והסתכל עליי. ברור שלא יכולתי לסרב לו. אלף, בגלל שהוא היה מתוק להחריד ואני הייתי בודד ומשווע למגע כלשהו, אפילו לא אנושי, ובית, בגלל שהוא בכלל לא שאל אותי מה אני רוצה, אלא קבע עובדה. שאני לוקח אותו הביתה. לקחתי. עד שסיימנו לעלות במדרגות כבר מצאתי לו ארבעה שמות שונים ("אלוהים" "אלוקים" "מטומטם" ו-"אאוץ'"), שהוא, כמובן, התעלם מהם בהפגנתיות. אז קראתי לו יהוה. גם מהשם הזה הוא מתעלם. את בדידות מצאתי יחד עם האישה הכי יפה במזרח התיכון. הלכנו ביחד ברחוב, ואני הייתי כל כך מאושר שאני יכול ללכת איתה ברחוב והיא לא מתביישת בי – או לפחות לא מראה את זה. בדידות – אז היא עוד לא ידעה שקוראים לה ככה - ישבה על גדר הבטון הנמוכה והסתכלה עליי, כבר אז הייתי צריך לראות שיש לה מבט מרושע ונוכחות מכבידה. אבל הייתי מאוהב, ומיהוה לא קיבלתי את המגע הפרוותי שכה כמהתי אליו, והיא אמרה לי שהחתולה, במילעיל, כזו מתוקה. אז הסכמתי איתה, כמו שהייתי עושה על כמעט כל דבר שהיא הייתה מבקשת, ולקחתי גם את בדידות לתוך הדירה הקטנה. אחר כך ישבנו, אני והיא, מול הטלוויזיה, מתחת לשמיכת פליז הכתומה, ותהינו איך נקרא לה. "זה חייב להיות שם חזק, אחרת יהיו לו רגשות נחיתות ליד יהוה", היא אמרה לי, בזמן שחיפשתי איך פותחים את המכנסיים שלה. כל פעם הריצ'רץ' זז לי לצד אחר, ולפעמים באמצע, ולפעמים בלי ריצ'רץ'. לא יודע. העדפתי את החצאיות שלה. לא מסובכות ונוחות לתפעול מיידי. את המכנסיים שלי היא הייתה פותחת די בקלות. אבל זאת לא חוכמה – תמיד לבשתי ג'ינס או מכנסיים שהיא קנתה לי. "אולי לוציפר", היא הפנתה אליי מבט והרימה את האגן, אחרי שמצאתי סוף סוף את הכפתור. "אולי משיח", היא המשיכה, ואני ליטפתי לה את הירך, בצד הפנימי והרך והחלק שלה. היא החליקה את עצמה במורד הכרית הגדולה, ופיסקה קצת את הרגליים. "אולי משהו פשוט. זיווה. ג'ו. אולי ג'ו?". אני חשבתי שג'ו זה דווקא שם נחמד, אבל הפה שלי היה עסוק בפטמה שלה, אז המהמתי משהו וגם הכנסתי לה יד לתוך התחתונים, והיא הפסיקה עם המבט החושב שלה. בדידות הייתה עסוקה בלהתלקק ולתת בי מבטים מפחידים. יהוה הביט באימה ביד שלי, מתחת לפליז הכתום, עולה ויורדת. מבט האימה הפך חיש קל למבט של טורף מנוסה, למרות שהוא היה אז בקושי בן שלושה חודשים. אבל היסטוריה של ציד וטורפים פרה-היסטוריים עמדה מאחוריו, האזניים שלו נמתחו אחורה, והאישונים שלו התרחבו. הוא הנמיך צללית. אני כבר הבנתי לאן הוא חותר, אבל היא השמיעה קולות של נעים לי, ולא העזתי להפסיק. ניסיתי לסמן לו עם העיניים שזה בסדר, שיעזוב, ששום רעה לא תצמח מהיד בתוך הפליז הכתום. אבל זה היה מאוחר מידי. יהוה קפץ בזעם על השמיכה, מצליח בשיניו התינוקיות אך החדות במיוחד לנשוך לי את היד דרך הפליז. היא נבהלה. אני הפסקתי. ועברנו לחדר שינה. "בדידות", היא אמרה לי, קצת בעצב. כמה דקות לפני זה היא נגעה בי וביקשתי ממנה שלא ככה, וזה לא נעים לי, והיא אמרה בסדר, אבל זה לא היה, ושנינו היינו קצת עצובים. והיא החזיקה לי את היד שעוד הייתה קצת לחה וחמימה והורידים שלה עוד היו בולטים. "בדידות זה שם כבד על חתולה, לא?" הפנתי אליה את המבט, והיא אמרה שגם יהוה זו מעמסה לא קטנה. הסכמתי איתה, וקמתי לפתוח את הדלת של חדר השינה, שיהוה כבר שרט אותה לגמרי – הוא שונא דלתות שסגורות בפניו. "בדידות" לחשתי לחתולה הקטנה שליקקה את הקוטג' שנתנו לה. "בדידות מתוקה, איזה יפה את", הושטתי יד ללטף לה את הלחי. היא הרימה את הראש למשמע שמה החדש, ונעצה בי מבט ארוך ומצמית, השמיעה מיאו קטן ותקיף, וחזרה לאכול. חודש אחר כך היא עזבה אותי, רציתי לבכות כשהיא הלכה, אבל לא הצלחתי, ונשארתי עם כאב ראש שתמיד יש לי אם אני לא מצליח לבכות, ועם יהוה ובדידות. יהוה שמשאיר שיערות בכל מקום, ובדידות שבעיקר הולכת בכבדות ברחבי הבית, ואוהבת לשבת ולנעוץ מבטים ירוקים מפחידים בכל מי שנכנס בדלת. לאחרונה זה בעיקר אני.
"יהוה!" צעקתי עליו. הוא ישב לי על השיש וסירב לזוז. לא יודע אם 'סירב' זה המונח המדוייק – זה לא שביקשתי והוא אמר בנימוס שלא, הוא פשוט התעלם ממני ומרצונותי לחלוטין. אני לא בטוח שזה נקרא 'לסרב'. אני שונא כשהוא עולה לי על השיש ומשאיר שיערות. חתול טיפש. אבל יהוה זה יהוה. אלוהים בעיני עצמו, לכל הפחות. טוב, לא מאוד מפליא, בהתחשב שבעובדה שרוב בני הבית, כלומר – אני, די מסכימים איתו ומתנהגים בהתאם. הדיירת השלישית, הלא היא בדידות, החתולה המרושעת שהכי אוהבת להיכנס לי מתחת לשמיכה ולנגוס באצבעות רגליי הבלתי מוגנות, דווקא לא חושבת ככה. היא בטוחה שהיא אלוהים. אני אף פעם לא הייתי מונוטאיסט, אז לא באמת אכפת לי שהם יערכו מלחמות דת בסלון שלי. את יהוה אימצתי קצת אחרי שאימא שלי קנתה לי שמלה, למרות שהיא יודעת שאני שונא את זה. "אולי תנסי", היא אמרה לי, בקול כמעט מתחנן. "זה יראה עלייך ממש יפה". "תנסה", תיקנתי אותה. "ואני לא הולך עם שמלות". היא הסתכלה עליי, חצי בעצב וחצי ברחמים – לא, לא בדיוק – רבע בעצב ושלושת רבעי רחמים, טוב, גם לא בדיוק. רבע עצב, רבע רחמים, רבע אכזבה ורבע פולניות (שזה שילוב של כל שלושת הרבעים האחרים, אבל במרוכז ומדוייק. ואימא שלי בכלל לא פולניה). אחר כך ניסיתי להסביר לה, שאני לא מרגיש אישה, שהגוף הזה שאלוהים נתן לי פשוט לא מתאים לי, שאני לא יכול לראות את הציצים האלה תלויים ממני בכל בוקר במראה, שהם מגבילים אותי, שהם – לא חשוב. גם היא הפסיקה להקשיב כשאמרתי ציצים. את זה שאני רוצה זין כבר לא אמרתי לה. העדפתי ללכת. מתחת לבניין שלי, בעודי עסוק במחשבות הרגילות שלי (שזה בעיקר אומר נשים וזין), שמעתי יבבה ארוכה. אחת, רק אחת. אבל כזאת שאי אפשר לפספס. מתחת לבניין הציץ גורון קטן, ובמבט ראשון נראה כמעט מתוק. כשהתקרבתי אליו, הוא אפילו לא מצמץ. רק יצא במלכותיות, התיישב שוב למרגלותי, והסתכל עליי. ברור שלא יכולתי לסרב לו. אלף, בגלל שהוא היה מתוק להחריד ואני הייתי בודד ומשווע למגע כלשהו, אפילו לא אנושי, ובית, בגלל שהוא בכלל לא שאל אותי מה אני רוצה, אלא קבע עובדה. שאני לוקח אותו הביתה. לקחתי. עד שסיימנו לעלות במדרגות כבר מצאתי לו ארבעה שמות שונים ("אלוהים" "אלוקים" "מטומטם" ו-"אאוץ'"), שהוא, כמובן, התעלם מהם בהפגנתיות. אז קראתי לו יהוה. גם מהשם הזה הוא מתעלם. את בדידות מצאתי יחד עם האישה הכי יפה במזרח התיכון. הלכנו ביחד ברחוב, ואני הייתי כל כך מאושר שאני יכול ללכת איתה ברחוב והיא לא מתביישת בי – או לפחות לא מראה את זה. בדידות – אז היא עוד לא ידעה שקוראים לה ככה - ישבה על גדר הבטון הנמוכה והסתכלה עליי, כבר אז הייתי צריך לראות שיש לה מבט מרושע ונוכחות מכבידה. אבל הייתי מאוהב, ומיהוה לא קיבלתי את המגע הפרוותי שכה כמהתי אליו, והיא אמרה לי שהחתולה, במילעיל, כזו מתוקה. אז הסכמתי איתה, כמו שהייתי עושה על כמעט כל דבר שהיא הייתה מבקשת, ולקחתי גם את בדידות לתוך הדירה הקטנה. אחר כך ישבנו, אני והיא, מול הטלוויזיה, מתחת לשמיכת פליז הכתומה, ותהינו איך נקרא לה. "זה חייב להיות שם חזק, אחרת יהיו לו רגשות נחיתות ליד יהוה", היא אמרה לי, בזמן שחיפשתי איך פותחים את המכנסיים שלה. כל פעם הריצ'רץ' זז לי לצד אחר, ולפעמים באמצע, ולפעמים בלי ריצ'רץ'. לא יודע. העדפתי את החצאיות שלה. לא מסובכות ונוחות לתפעול מיידי. את המכנסיים שלי היא הייתה פותחת די בקלות. אבל זאת לא חוכמה – תמיד לבשתי ג'ינס או מכנסיים שהיא קנתה לי. "אולי לוציפר", היא הפנתה אליי מבט והרימה את האגן, אחרי שמצאתי סוף סוף את הכפתור. "אולי משיח", היא המשיכה, ואני ליטפתי לה את הירך, בצד הפנימי והרך והחלק שלה. היא החליקה את עצמה במורד הכרית הגדולה, ופיסקה קצת את הרגליים. "אולי משהו פשוט. זיווה. ג'ו. אולי ג'ו?". אני חשבתי שג'ו זה דווקא שם נחמד, אבל הפה שלי היה עסוק בפטמה שלה, אז המהמתי משהו וגם הכנסתי לה יד לתוך התחתונים, והיא הפסיקה עם המבט החושב שלה. בדידות הייתה עסוקה בלהתלקק ולתת בי מבטים מפחידים. יהוה הביט באימה ביד שלי, מתחת לפליז הכתום, עולה ויורדת. מבט האימה הפך חיש קל למבט של טורף מנוסה, למרות שהוא היה אז בקושי בן שלושה חודשים. אבל היסטוריה של ציד וטורפים פרה-היסטוריים עמדה מאחוריו, האזניים שלו נמתחו אחורה, והאישונים שלו התרחבו. הוא הנמיך צללית. אני כבר הבנתי לאן הוא חותר, אבל היא השמיעה קולות של נעים לי, ולא העזתי להפסיק. ניסיתי לסמן לו עם העיניים שזה בסדר, שיעזוב, ששום רעה לא תצמח מהיד בתוך הפליז הכתום. אבל זה היה מאוחר מידי. יהוה קפץ בזעם על השמיכה, מצליח בשיניו התינוקיות אך החדות במיוחד לנשוך לי את היד דרך הפליז. היא נבהלה. אני הפסקתי. ועברנו לחדר שינה. "בדידות", היא אמרה לי, קצת בעצב. כמה דקות לפני זה היא נגעה בי וביקשתי ממנה שלא ככה, וזה לא נעים לי, והיא אמרה בסדר, אבל זה לא היה, ושנינו היינו קצת עצובים. והיא החזיקה לי את היד שעוד הייתה קצת לחה וחמימה והורידים שלה עוד היו בולטים. "בדידות זה שם כבד על חתולה, לא?" הפנתי אליה את המבט, והיא אמרה שגם יהוה זו מעמסה לא קטנה. הסכמתי איתה, וקמתי לפתוח את הדלת של חדר השינה, שיהוה כבר שרט אותה לגמרי – הוא שונא דלתות שסגורות בפניו. "בדידות" לחשתי לחתולה הקטנה שליקקה את הקוטג' שנתנו לה. "בדידות מתוקה, איזה יפה את", הושטתי יד ללטף לה את הלחי. היא הרימה את הראש למשמע שמה החדש, ונעצה בי מבט ארוך ומצמית, השמיעה מיאו קטן ותקיף, וחזרה לאכול. חודש אחר כך היא עזבה אותי, רציתי לבכות כשהיא הלכה, אבל לא הצלחתי, ונשארתי עם כאב ראש שתמיד יש לי אם אני לא מצליח לבכות, ועם יהוה ובדידות. יהוה שמשאיר שיערות בכל מקום, ובדידות שבעיקר הולכת בכבדות ברחבי הבית, ואוהבת לשבת ולנעוץ מבטים ירוקים מפחידים בכל מי שנכנס בדלת. לאחרונה זה בעיקר אני.
