secret self
New member
ללא נושא מוגדר.
אז מזמן לא הייתי פה. לפעמים אני קוראת, רוב הזמן לא כותבת, לא מתוך עצמי ולא בתגובה. לא כי אתן לא ראויות לתגובה, אלא פשוט כי התחושה היא שנגמר לי מלאי המילים, שאין לי מה להגיד, איך לנחם ודרך לחבק. לא אותי ולא אתכן. כרגע פשוט ריקה מתוכן. ולא שמצבי רע, אני בסדר. אוכלת בסדר ומתפקדת בסדר. אתמול אמרה לי קרובת משפחה שאני נראית טוב, סוף-סוף לא רזון אנורקטי, סתם רזה. כמובן שמטרתה היתה אך ורק להחמיא. ובמובן מסוים זה החמיא לי, כי באמת נראיתי טוב ואני מודעת לזה. אבל במובן זה אחר גרם ללבי להתכווץ. כנראה שתמיד תמיד ישאר בי חלק חולה ושככה זה. תמיד היה ותמיד יהיה. ואיפה שאחרים יוכלו פשוט ליהנות ממחמאה שכזאת, בי יתעורר דיסוננס ואנוע בתוכה עם אמביוולנטיות רבה. אבל למרות המחסור במילים, הפורום הזה היה ונותר המקום היחיד בו אני יכולה להוציא אל האור מחשבות ורגשות מסוימים, כאלה שידועים רק לי ושאפילו בטיפול לא הייתי מסוגלת לבטא. אז עכשיו נכנסתי לפה, פשוט כי עצוב לי ובודד לי. אמנם אלו תחושות המוכרות לי כל חיי (כל חיי!) ובדר"כ אני משלימה איתן וחיה איתן בסוג של שלום, אבל ישנן תקופות וישנם רגעים בהם הן קצת מעיקות. ככה אני מרגישה היום. מרגישה שאין לי ברירה אלא להילחם תמיד, בסופו של דבר, בגפי. שאין לי על מי להישען. אתן מכירות את התחושה שיש מישהו בעולם הזה שלא יניח לכן ליפול אף פעם, שיבוא ויציל את המצב, שילך רחוק כדי להיות שם בשבילכן, שילחם עבורכן ועליכן, שיאפשר לכן, גם אם רק לרגע, להיות חלשות ונזקקות ולהישען? אז זה מעולם לא היה לי. וכאמור, בדר"כ אני רגילה לכך ומתנהלת עם החוויה הזאת ובסה"כ בסדר עם זה. פשוט כי התרגלתי ואני לא מכירה משהו אחר וגם לא מצפה לזה. אבל, every once in a while, זה מכאיב ומעייף. אז אני אכתוב פה את המילים הללו ואזיל כמה דמעות ואעבור כמה שעות קשות ואמשיך הלאה. לבד. (אני לא יודעת מה לכתוב יותר)
אז מזמן לא הייתי פה. לפעמים אני קוראת, רוב הזמן לא כותבת, לא מתוך עצמי ולא בתגובה. לא כי אתן לא ראויות לתגובה, אלא פשוט כי התחושה היא שנגמר לי מלאי המילים, שאין לי מה להגיד, איך לנחם ודרך לחבק. לא אותי ולא אתכן. כרגע פשוט ריקה מתוכן. ולא שמצבי רע, אני בסדר. אוכלת בסדר ומתפקדת בסדר. אתמול אמרה לי קרובת משפחה שאני נראית טוב, סוף-סוף לא רזון אנורקטי, סתם רזה. כמובן שמטרתה היתה אך ורק להחמיא. ובמובן מסוים זה החמיא לי, כי באמת נראיתי טוב ואני מודעת לזה. אבל במובן זה אחר גרם ללבי להתכווץ. כנראה שתמיד תמיד ישאר בי חלק חולה ושככה זה. תמיד היה ותמיד יהיה. ואיפה שאחרים יוכלו פשוט ליהנות ממחמאה שכזאת, בי יתעורר דיסוננס ואנוע בתוכה עם אמביוולנטיות רבה. אבל למרות המחסור במילים, הפורום הזה היה ונותר המקום היחיד בו אני יכולה להוציא אל האור מחשבות ורגשות מסוימים, כאלה שידועים רק לי ושאפילו בטיפול לא הייתי מסוגלת לבטא. אז עכשיו נכנסתי לפה, פשוט כי עצוב לי ובודד לי. אמנם אלו תחושות המוכרות לי כל חיי (כל חיי!) ובדר"כ אני משלימה איתן וחיה איתן בסוג של שלום, אבל ישנן תקופות וישנם רגעים בהם הן קצת מעיקות. ככה אני מרגישה היום. מרגישה שאין לי ברירה אלא להילחם תמיד, בסופו של דבר, בגפי. שאין לי על מי להישען. אתן מכירות את התחושה שיש מישהו בעולם הזה שלא יניח לכן ליפול אף פעם, שיבוא ויציל את המצב, שילך רחוק כדי להיות שם בשבילכן, שילחם עבורכן ועליכן, שיאפשר לכן, גם אם רק לרגע, להיות חלשות ונזקקות ולהישען? אז זה מעולם לא היה לי. וכאמור, בדר"כ אני רגילה לכך ומתנהלת עם החוויה הזאת ובסה"כ בסדר עם זה. פשוט כי התרגלתי ואני לא מכירה משהו אחר וגם לא מצפה לזה. אבל, every once in a while, זה מכאיב ומעייף. אז אני אכתוב פה את המילים הללו ואזיל כמה דמעות ואעבור כמה שעות קשות ואמשיך הלאה. לבד. (אני לא יודעת מה לכתוב יותר)