ללא כותרת...

[נץ666]

ולא היה לי אומץ

 

[m i t a l y]

ללא כותרת...

כי פשוט אין לי זמןןןןןןןןןןן... אז... לפעמים כשאני רואה את אבא שלי מרחוק, אני חושבת לעצמי כמה עברנו יחד... תקופות קשות, של פחד וטרור בבית, שנאה ורצון רק להתרחק ממנו... ותקופות טובות, בהן הייתי חולה מאוד, אחרי ניתוח, והוא היחידי מכל המשפחה שלי, שלא עזב את מיטתי לרגע, דאג ועזר בכל... לפעמים אני רואה אותו ובא לי לחבק אותו חזק ולנשק אותו ולפעמים בא לי שיעזוב אותי במנוחה ויתרחק ממני... איך זה אצלכם? אני חושבת, מתוך הכעס על הורינו והאכזבה והמקום בו מערכת היחסים עם הורינו, תמיד חשוב לזכור גם את הרגעים היפים, התקופות הטובות בהן קיבלו יחס, אהבה, דאגה, תמיכה... תקופות בהן היינו מאוד קרובים אחד לשני... אולי זה יעזור לנו להבין ולקבל אותם יותר??? האם יש לכם תקופות כאלה שאתם יכולים לזכור/לחוות? מישהו רוצה לשתף?

 

[לורליי43]

יש בעיה , שלפעמים צריך מרחק של זמן

כדי לראות את הדברים. בגלל זה הרבה פעמים אני שומעת אנשים שאומרי- תגידו תודה שהם עוד בחיים. ואני אומרת שלפעמים הסיבה ליכולת המבט השונה, היא רק בגלל שהם לא בחיים ואז אפשר להתגעגע רק למה שהיה טוב.

 

[נץ666]

מיטלי, יש לי יתרון גיל עלייך

ולכן, אולי, אני נמנע מסיכומי ביניים כאלה. עם זאת, כיוון שעברו 7 חודשים מאז שאמי נפטרה ואט אט אני מתחיל להבין את הדמות ששלטה בחיי תקופה ארוכה, פחות ופחות אני מתגעגע אליה, יותר ויותר אני מגלה כמה אני כועס עליה. לגבי אבי. לצערי תמיד הוא עצבן אותי, למרות שאני די אוהב אותו - לא ממש אוהב. לא חושב שהוריי היו לצדי כשהייתי חולה, אם כי הם היו. לא חושב שהם ממש תמכו בי כשהתפרקתי לרסיסים אבל הם היו. הכל מורכב מאוד, נזיל ומלא בעיות שלפעמים פחד לגעת בהן אפילו במקל מרחוק.

 

[m i t a l y]

נץ... ../images/Emo24.gif

דבריך מרגשים עד דמעות מחד (ככה זה בימים אלה... כל דבר מעלה דמעות בעיניי, מעניין למה...) ומסקרנים מאידך... אני מניחה שזה מאוד קשה...

גדוללללללללל ממני.

 

[נץ666]

תודה ../images/Emo24.gif

 

[לורליי43]

זה נשמע עוד יותר קשה

אני מדברת "בסך הכל" על יחסים סבירים, עם כעסים ומתיחות וחוסר הבנה, אבל עם כוונות טובות (שמובילות לגהנום לפעמים...). הורי תמיד ניסו לעזור לי, גם כשתוך כדי זה אמי לא תפסה מרחק וחיבוק הדב הזה מאוד הקשה על יצירת יחסים טובים.

 

[נץ666]

זוגתי האהובה אמרה לי לפני כמה שנים:

לך תסגור ענינים עם אמא שלך. תגיד לה את כל מה שכואב לך, שחרר את כל הכעסים. אחרי המריבה הגדולה לפני כשלוש שנים היא אמרה לי: זו הזדמנות פז ללכת ולסגור חשבונות עם הוריך לפני שימותו ולא יהיה לך עם מי לסגור. אבל אמי לא היתה אדם פנוי לקבלת ביקורת, דיון או שיחה. היא התיחסה בבוז לכל דבר שנראה לה: לא אמיתי, מוגזם ו/או לא נכון. לא היתה בה היכולת לקבל- להכיל - את הכעסים שלי בשום צורה, לכן ויתרתי על "סגירת חשבונות" אתה. היום הדברים שהיו קבורים שנים עולים וחזק מאוד.

 

[לורליי43]

בשביל זה יש טיפול

כל אחד ומה שמתאים לו. את כל הפייסנות שאני מרגישה כלפי היחסים עם אמי, שהייתי מכוסחת איתה שנים, אני חייבת לטיפול. יותר מזה, הלכתי לטיפול כשהרגשתי שאני חייבת לשבור את השרשרת שעוברת מהיחסים עם אמי אל היחסים עם ילדי. זה היה תמריץ חשוב מאוד. כי ראיתי שיש דברים שאני עושה כשאני "על אוטומאט" וכנראה הוטבעו אצלי לתת מודע. היום אני במקום אחר. אז לדעתי, אין לך מה להצטער שלא סגרת מעגלים, יש לך אפשרות לעשות את זה לבד עבור עצמך.

 

[נץ666]

אני לא חסיד של פסיכולוגים ו/או

תראפיסטים. לשמחתי בפעמים המעטות שהייתי "על אוטומאט" כלכך התבאסתי שמאז אני לא על אוטומאט בעיקרון.

 

[לורליי43]

מה שמשנה זה (בעיני) שהעבודה היא

על עצמינו (אפשר עבודה עצמית

), השינוי צריך להגיע מתוכינו ולא מתוך איזו שיחה וניסיון לסגירת מעגל עם הצד השני. אני לא רואה בשיחה כזו שום תועלת, בגלל כל המשקעים שיש ומפריעים לשיחה להגיע למקום טוב.

 

[תשוקת האמיצים]

זה תרחיש שיהיה לי עם אבי.

וזה לא תמיד עניין של אומץ, פשוט יש מה להשמיע ואין למי להשמיע.

 

[תשוקת האמיצים]

../images/Emo24.gifנץ../images/Emo24.gif

 

[נץ666]

תודה ../images/Emo24.gif

 

[o®eL]

נץ....במשך שנים השארתי את הבעיות,

את טראומות הילדות שגרמה לי אמי, קבורות עמוק בתוכי. רק לא לגעת.... 18 שנים לאחר מותה, חויתי טראומה. והטראומה הזו גרמה לכל טראומות הילדות לפרוץ החוצה במלוא העוצמה. עוצמה אדירה של דברים שרצו לפרוץ במשך שנים. ולכשזה פרץ. הנזק היה כה נורא, שמתוך החוויה הזו אני ממליצה לא להשאיר דברים קבורים עד שיפרצו מעצמם. לעשות מעשה, למצוא את הדרך, ולהוציא! לא מכירה אותך, אבל נגעת ב

י.

 

[m i t a l y]

יפה כתבת אוראל... ../images/Emo45.gif

אשמח אם תרצי, לשתף אותנו ביתר פירוט...

שבת שלום לך יקירה...

 

[o®eL]

../images/Emo51.gif../images/Emo9.gifאשמח.בהמשך.ובינתיים -

שבת שלום לכולם

 

[נץ666]

את צודקת מאוד

אני כן מוציא את הדברים רק לא בררתי את הענינים עם אמי בעודה בחיים.

 

[o®eL]

סורי נץ.הייתה לי הרגשה שפיספסתי

משהו

אבל הבאתי מסר חשוב. אז יצא בסדר. חושבת.

 

[תשוקת האמיצים]

בלי הוריי לא הייתי מסתדרת

בתקופות הקשות שלי. כשנולד בני השני, הוא נולד עם בעיה רפואית, והשנה הראשונה לחייו עברה כמעט רק בבית חולים באשפוז אחד ממושך עם חופשות קצרות מעת לעת. אמא שלי היתה יד ימיני ואבא שלי עזר בנסיעות, מביא ומחזיר, מבקר ונשאר איתי בטיפול נמרץ עד שהמצב מתייצב וכו'. וכך עוד כמה תקופות קשות הוריי היו לצידי מי יותר ומי פחות, למרות כל ההתנהגות של אבי, למרות הכל הוא משתדל לעזור כמה שאפשר. ידוע לשנינו שלמרות חילוקי הדעות אנחנו אבא ובת. מה החיסרון? בעל המאה בעל הדיעה..לפעמים מרוב שעוזרים מרגישים גב להעיר יותר מידיי עד כדי התערבות. אבל זה לא ימנע את הכרת הטוב שאני מרגישה כלפיהם. נושא חשוב מיטלי