ללא כותרת מוגדרת
אינני יודעת איך תקראו לזה. אבל יש לי חיים בסך הכל יפים. קשיים כמו לכולם לא יותר ולא פחות. אני בעלת מודעות עצמית, מתעניינת במיסטיקה, עם אי אלו תארים ברפואה משלימה, כולל רייקי, מלמדת, מטפלת ואומרת לכולם את הדבר הנכון ברגע הנכון, עוזרת, מכוונת, כולם אומרים לי שאני מדהימה, ואני, מרגישה אפס. לא שאני אפס אלא מרגישה אפס. פשוט לא מרגישה. אני ההצגה הכי טובה בעיר. מחייכת, צוחקת, בוכה במצבים עצובים, מספרת, מדברת, משתפת בצרות ותמיד עם ה"אמרה" הנכונה בפי וכולם חושבים "וואלה" היא מוארת, ואני כבוייה מבפנים. עשיתי ניסיון כושל של התאבדות, כולם חשבו שזה לתשומת לב. אבל אני באמת רוצה למות. הבטחתי לבעלי שלא אעשה זאת שוב ואני אחת שעומדת בהבטחות – כך שלא אנסה אבל בכל זאת מייחלת. מייחלת ליום מותי ועד אז מחכה שזה יעבור. "זה" אני מתכוונת להכל. לחיים, לשגרה, לטוב ולרע – שיגמר כבר.... אמרו לי ששלמה המלך אמר משהו שהכל הבל הבלים ואני מרגישה בתוכי שהוא צודק אנחנו רצים אחרי כלום ולבסוף נגמור מתחת לאדמה. אז למה לטרוח? אני עובדת, מגדלת את בתי ובקרוב יוולד גם בן. "ילדים זה שמחה" יופי, אז מה? גם זה יגמר.... אני לא אומרת לה את זה וגם לא לבעלי אמרתי לכם אני ההצגה הטובה בעיר אופטימית ומחייכת, "שאנטי" מכנים אותי בעבודה על הרוגע והשלווה שאני מקרינה לכולם על הנועם והפשרות שאני מביאה למריבות בין האנשים ואני מביטה כאילו מהצד ואומרת "שיהנו מהאשליה" הכל שטויות. כאשה מאמינה אני הולכת לישון בתפילה "בידך אפקיד רוחי" ותעשה טובה, תשמור אותה אצלך, אל תעיר אותי בבוקר. וכשאני מתעוררת בבוקר בכל זאת אני אומרת במקום "מודה אני לפניך" אני אומרת "שואלת לפניך למה החזרת את נשמתי, למה?" "היא זקוקה לפסיכיאטר" אתם בוודאי אומרים לעצמכם כשאתם קוראים שורות אלו, גם שם הייתי.... אתם לא מבינים, קראתי ספרי פסיכולוגיה, קראתי ספרי מודעות, אני מכירה את כל ה"שטיקים" זה אולי עובד על אלה שלא מכירים, אבל עלי זה לא עובד. זה מה שנקרא "אופיום להמונים" זה לא עובד עלי כי אני יודעת שזה טריקים. אני מחפשת, מחפשת אולי יש משהו שאני מפספסת בסיפור הזה אבל לא מוצאת. מרגישה כמו רובוט מהלך חסר רגשות, או ליתר דיוק רובוט שתוכנת לרגשות אבל התוכנה יודעת שזוהי רק תוכנה. כואב – צריך לצעוק איי – בוצע! עכשיו אפשר לשים "v" ו...הלאה. החיים מלאים מצבים ותגובות כמו תוכנות של basicבתחילת עידן במחשבים. פעולות של "if-then" ו"go to" עושה את ה"דברים הנכונים" ובפנים ריק. כן, יש לי חיים מלאים, בעל נפלא ותומך, ילדה נהדרת ומקסימה, עבודה שאני נהנת בה, מה שנקרא בפי העם "לא חסר לה כלום", קצת אובר בבנק, קצת חסכונות, באמת חיים רגילים עם עליות וירידות כמו כולם, אני לא ממש שונה מהאחרות חוץ מהמוות הפנימי....... ואתם? לא שמתם לב שהכל ריק? או שרק אני הדפוקה כאן בכל הסיפור?
אינני יודעת איך תקראו לזה. אבל יש לי חיים בסך הכל יפים. קשיים כמו לכולם לא יותר ולא פחות. אני בעלת מודעות עצמית, מתעניינת במיסטיקה, עם אי אלו תארים ברפואה משלימה, כולל רייקי, מלמדת, מטפלת ואומרת לכולם את הדבר הנכון ברגע הנכון, עוזרת, מכוונת, כולם אומרים לי שאני מדהימה, ואני, מרגישה אפס. לא שאני אפס אלא מרגישה אפס. פשוט לא מרגישה. אני ההצגה הכי טובה בעיר. מחייכת, צוחקת, בוכה במצבים עצובים, מספרת, מדברת, משתפת בצרות ותמיד עם ה"אמרה" הנכונה בפי וכולם חושבים "וואלה" היא מוארת, ואני כבוייה מבפנים. עשיתי ניסיון כושל של התאבדות, כולם חשבו שזה לתשומת לב. אבל אני באמת רוצה למות. הבטחתי לבעלי שלא אעשה זאת שוב ואני אחת שעומדת בהבטחות – כך שלא אנסה אבל בכל זאת מייחלת. מייחלת ליום מותי ועד אז מחכה שזה יעבור. "זה" אני מתכוונת להכל. לחיים, לשגרה, לטוב ולרע – שיגמר כבר.... אמרו לי ששלמה המלך אמר משהו שהכל הבל הבלים ואני מרגישה בתוכי שהוא צודק אנחנו רצים אחרי כלום ולבסוף נגמור מתחת לאדמה. אז למה לטרוח? אני עובדת, מגדלת את בתי ובקרוב יוולד גם בן. "ילדים זה שמחה" יופי, אז מה? גם זה יגמר.... אני לא אומרת לה את זה וגם לא לבעלי אמרתי לכם אני ההצגה הטובה בעיר אופטימית ומחייכת, "שאנטי" מכנים אותי בעבודה על הרוגע והשלווה שאני מקרינה לכולם על הנועם והפשרות שאני מביאה למריבות בין האנשים ואני מביטה כאילו מהצד ואומרת "שיהנו מהאשליה" הכל שטויות. כאשה מאמינה אני הולכת לישון בתפילה "בידך אפקיד רוחי" ותעשה טובה, תשמור אותה אצלך, אל תעיר אותי בבוקר. וכשאני מתעוררת בבוקר בכל זאת אני אומרת במקום "מודה אני לפניך" אני אומרת "שואלת לפניך למה החזרת את נשמתי, למה?" "היא זקוקה לפסיכיאטר" אתם בוודאי אומרים לעצמכם כשאתם קוראים שורות אלו, גם שם הייתי.... אתם לא מבינים, קראתי ספרי פסיכולוגיה, קראתי ספרי מודעות, אני מכירה את כל ה"שטיקים" זה אולי עובד על אלה שלא מכירים, אבל עלי זה לא עובד. זה מה שנקרא "אופיום להמונים" זה לא עובד עלי כי אני יודעת שזה טריקים. אני מחפשת, מחפשת אולי יש משהו שאני מפספסת בסיפור הזה אבל לא מוצאת. מרגישה כמו רובוט מהלך חסר רגשות, או ליתר דיוק רובוט שתוכנת לרגשות אבל התוכנה יודעת שזוהי רק תוכנה. כואב – צריך לצעוק איי – בוצע! עכשיו אפשר לשים "v" ו...הלאה. החיים מלאים מצבים ותגובות כמו תוכנות של basicבתחילת עידן במחשבים. פעולות של "if-then" ו"go to" עושה את ה"דברים הנכונים" ובפנים ריק. כן, יש לי חיים מלאים, בעל נפלא ותומך, ילדה נהדרת ומקסימה, עבודה שאני נהנת בה, מה שנקרא בפי העם "לא חסר לה כלום", קצת אובר בבנק, קצת חסכונות, באמת חיים רגילים עם עליות וירידות כמו כולם, אני לא ממש שונה מהאחרות חוץ מהמוות הפנימי....... ואתם? לא שמתם לב שהכל ריק? או שרק אני הדפוקה כאן בכל הסיפור?
